מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב סלבין, נולדתי בשנת 1953 בעיר וילנה שנמצאת בליטא. המשפחה מצד אבא שלי הגיעה לליטא מבלארוס בשנת 1919. אבא שלי, שמואל, נולד בשנת 1925 בעיר קובנה. במשפחה כבר היה בן בכור ושמו ישראל שנולד שנה בה המשפחה עברה להתגורר בקובנה. המשפחה המשיכה להתגורר במקום עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1941.

האח הבכור התגייס לצבא הליטאי כבר בימים הראשונים למלחמה ונשלח למקום שהמשפחה אפילו לא ידעה במדויק היכן הוא. לאחר מספר חודשים נתקבלה הבשורה המרה – הבן הבכור של המשפחה נפל בקרב נגד הגרמנים. במשך שנים ארוכות אבא שלי המשיך בחיפושים אחר מקום קבורתו של אחיו, אך לשווא. עד עצם היום הזה, המקום לא ידוע למשפחה.

עם פרוץ המלחמה המשפחה ברחה מהנאצים והגיעה למרכז רוסיה בה התגוררו עד סוף המלחמה. אבא שלי התגייס לשורות הצבא הרוסי שנלחם נגד הנאצים בשנים 1942-1943 ונשאר בשירות עד 1950. הוא עבר הרבה מדינות עד שהסתיימה המלחמה, ושב הביתה בשנת 1950.

אימא שלי – שמה שרה, נולדה במדינה אחרת – ברוסיה. למעשה, רוסיה הגדולה הייתה מורכבת מהרבה מדינות, מכאן השם שקיבלה: "ברית המועצות", והיום חלק ניכר מהמדינות התנתקו מהפדרציה והפכו להיות מדינות עצמאיות.

בזמן מלחמת העולם השנייה אימא שלי נאלצה לעבור עם משפחתה מעיר הולדתה אוריול לאזור של הרי אורל. שם הם חיו במהלך כל שנות המלחמה (כארבע שנים בערך). הם עבדו שם בעבודות שונות: בחקלאות, בתעשייה, כולם עבדו, כולל הילדים. במשפחה שלה היו חמישה אחים: שלושה בנים ושתי בנות. אמי היא אחת לפני האחרונה, האח הקטן שלה נולד ממש כשהתחילה המלחמה השנייה בשנת 1941. מאחר ואימא שלי הייתה הקטנה, היא זאת שנשארה בבית כדי לטפל באחיה התינוק ושאר האחים עבדו. האח הבכור כבר גוייס לצבא ונלחם במלחמת העולם השנייה, הוא היה טנקיסט. במהלך שירותו הוא נפצע מספר פעמיים והמשפחה אף קיבלה מספר הודעות שהוא נפל בקרב. כשהסתיימה המלחמה כולם חשבו שהוא נפל בקרב ובאחד הימים קיבלו ממנו מכתב בו הוא סיפר את הסיפור של הפציעה, אנשים שהביאו אותו לביתם אחרי הקרב הסתירו אותו מפני הגרמנים ששלטו בעיירה וכך הצילו את חייו. המכתב שהגיעה למשפחה בסיום המלחמה שימח את כולם כשגילו שהוא בחיים.

אני והוריי, אימא שרה ואבא שמואל, אנחנו נמצאים בעיר בה גרנו, וילנה. הייתי כאן בן 15.

בגמר המלחמה כל המשפחה חזרה לעיר המגורים המקורית שלהם אוריול. אלו היו שנים ראשונות אחרי המלחמה, אנשים היו צריכים לעבוד להתפרנס ולקיים את המשפחה שלהם, כל אחד לפי יכולתו וכשרונו. האח הבכור קיבל הצעת עבודה ובמסגרת העבודה הזו היה צריך לעבוד בעיר וילנה שבליטא. לאחר התייעצות, המשפחה קיבלה החלטה שאכן יקבל את ההצעה יעבור לליטא ולאחר שיסתדר במקום, המשפחה תצטרף אליו. כך המשפחה של אימא שלי ומנגד המשפחה של אבא שלי מצאו את עצמם באותו מקום, בעיר וילנה. רצה הגורל והוריי נפגשו והתחתנו בשנת 1952 וכעבור שנה הגעתי אני לעולם.

הילדות שלי, כמו של רוב הילדים, הייתה חסרת דאגות ומאושרת. זכיתי להרבה אהבה מצד ההורים והסבתא (שמה אווה) שגידלה אותי במסירות רבה. רוב הזמן ביליתי עם סבתא מאחר וגרה אתנו וההורים נאלצו לעבוד שעות ארוכות. לא הלכתי לגן ולכן זיכרונות מגן ילדים אין לי, אבל עדיין הילדות הייתה מאושרת מפני שנפגשנו עם חברים מהבניין בו התגוררתי, למשחקים, לטיולים, לשטויות וכל מיני דברים אחרים. לאחר הילדות המאושרת התחילו ימי הבית ספר לאחר מכן ימי אוניברסיטה, כל התקופה הייתה יפה.

מגפת הפוליו

חלק בלתי נפרד ממני וגם מילדותי בהמשך החיים היא העובדה שבשנת 1953 (השנה בה נולדתי) בעולם כולו פרצה מגפה של מחלת פוליו. היום הרפואה יודעת להתמודד עם הנגיף והילדים כבר בגיל הרך מקבלים חיסונים נגד המחלה, אך בשנים ההן מדע הרפואה לא ידע להתמודד עם המחלה והייתי אחד מיני רבים שהנגיף פגע בו: הגוף היה משותק כולו ואני רק בן חודשיים. אחרי ביקורים רבים אצל רופאים ומומחים רבים הורי קיבלו בשורה "משמחת" שרוב חלקי הגוף יחזרו לתפקד ורק רגל אחת תישאר פגועה. הרופא שאמר כך צדק. למרות הכל, הוריי וכל המשפחה מעולם לא נתנה לי הרגשה שאני שונה או מוגבל, ולכן מעולם לא ויתרתי על משחקי כדורגל, על משחקי הוקי ואפילו כדורסל, ששיחקתי תוך ישיבה בכיסא גלגלים.

בן שנתיים עם אמא וסבתא בקרים

העלייה ארצה

אבא שלי עבד במפעל ליצור שמן חמניות ואימא עבדה במפעל ליצור מוצרי עור (נעליים, כפפות). בשנת 1973 כל המשפחה – הוריי ואני, החלטנו לעלות ארצה. עלינו בראשון במרץ 1973. כעבור חצי שנה התחילה מלחמת יום הכיפורים. עבורי זאת הייתה מלחמה שלא קוראים עליה בספרים או רואים אותה בטלוויזיה, אלא משהו אמיתי. עבור הוריי – המלחמה העלתה זיכרונות שחזרו מהימים הנשכחים.

מאז העלייה ועד עצם היום הזה הקמתי משפחה יפה, מאושרת, ומלוכדת. התקווה הגדולה וגם האמונה שכזאת תישאר לעד. זה המקום להזכיר גם את משפחתה של זוגתי – אליזבט וּמשפחתה מבית ווסרמן. סבא רבא (אהרון) נולד ברומניה וסבתא רבתא (פירה) נולדה באוקראינה. הם נפגשו לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בעיירה קטנה באוקראינה והתחתנו. בשנת 1942, בשנתיים בהן התנהלה המלחמה, נולד להם בן בכור (סימה). זו הייתה תקופה קשה והמשפחה נאלצה לעבור לעיר אחרת תחת שליטה של הגרמנים, בתקופה מסוימת הם היו בגטו. מאחר ובתקופה זו האוכל למשפחות ניתן לפי הקצבה, נאלצו אף להסתיר את תאריך הלידה האמתי של הבן כדי לזכות במנת מזון נוספת עבורו. בשלב מסויים הוא נעצר יחד עם האחים של סבתא רבתא (פירה) וכולם נשלחו למחנה עבודה.

אימא שרה וסבתא אווה (חווה) היו נוסעות איתי לקרים, לעיר יוופטוריה לחופי ים השחור. מדי שנה בחודשי הקיץ הייתי נוסע למקום זה עם סבתא אווה ומבלה במקום איתה מספר חודשים, המקום היה ידוע כאזור בו היו מרוכזים בתי הבראה לילדים הסובלים ממחלת פוליו (כמו הטיפולים בים המלח באמצעות בוץ, גם שם היו עושים את זה.) מאחר והאזור נמצא בדרום המדינה היו שם הרבה פירות וירקות שלא נמצאו במקום מגוריי, ולכן כל פעם שהיינו חוזרים משם הביתה היינו קונים ומביאים איתנו פירות שונים.

חבר ילדות טוב שלי (איתו אנחננו חברים מגיל חמש עד עצם היום הזה) תמיד המתין לשובי בקוצר רוח בעיקר לסלסלת הפירות שהייתה מגיעה איתנו הביתה.

עליתי ארצה וזוהי משפחתי המורחבת

החפץ שעובר מדור לדור

זוהי תמונה של בני משפחתנו, העוברת מדור לדור ומסמלת את השרשרת שנמשכת לדורות הבאים.

משחק הילדות – שחמט

במשך הרבה שנים שיחקתי שחמט, אני זוכר את עצמי כילד וכנער משחק שחמט במסגרות שונות: חוג שחמט, ותחרויות שונות. גם כשעליתי ארצה בשנת 1973 הצטרפתי למועדון שחמט בחולון וּבתקופה מסוימת השתתפתי בתחרויות שונות במסגרת המועדון.

סבא יעקב משחק שחמט במסגרת התכנית 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה ראשון לציון בהנחיית המורה המובילה שרון אדם.