מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפרס בשנת 1951 לאימא מסעודה ולאבא אליהו. הוריי בחרו לקרוא לי תפחה. הורי גידלו אותי ואת שבעת האחים שלי בפרס והיו לנו חיים מאוד טובים. אבא שלי היה מאוד עשיר ואימא שלי עבדה בבית כעקרת בית. הוריהם לא הסכימו שיינשאו, אך למרות הכול, הם נישאו והקימו בית. כל עוד חיינו בפרס לא היה חסר לנו כסף.

פתאום הגיעו נציגים של הסוכנות היהודית לפרס והם שאלו את הורי "האם אתם מוכנים שילדיכם יעלו לארץ ישראל?" כולנו שמחנו מאוד והתרגשנו מאוד והייתה שמחה גדולה, אבל לא ידענו כלום על השפה העברית ועל ארץ ישראל.

בשנת 1965, כשהייתי בת 14, עליתי במטוס לארץ ישראל. עליתי לבד עם עוד הרבה פרסיים שרצו לעלות לארץ. בשדה תעופה פגשתי את בת דודתי והיא אמרה לי שתפחה זה לא שם ישראלי. לאחר שנתיים, עלו שניים מהאחים שלי ושאר המשפחה שלי נשארה בפרס.

לאחר הגעתי לארץ, הגעתי לקיבוץ ניצנים שבדרום. לא ידעתי לדבר את השפה העברית, כל פעם ששאלו אותי משהו בעברית לא יכולתי לענות להם. אחר כך, התחלתי לבכות כי לא ידעתי איפה אני? ומה אני עושה פה?

פתאום באה המדריכה שלי בקיבוץ והיא לקחה אותי לחדרי שבקיבוץ. משם לקחו את כל ילדי הקיבוץ לחדר האוכל וכמה ימים אחר כך, התחלתי להתרגל לסביבה ולקיבוץ וגם נהיו לי המון חברים וחברות ואז הגיע הרגע שהיינו צריכים ללכת לבית הספר וללמוד עברית. שמחתי מאוד והתבגרתי. התחלתי לדבר עברית וידעתי את השפה העברית. לאחר כמה שנים עבדתי בקיבוץ ברפת, בחדר אוכל ובפרדסים.

בגיל 18 עזבתי את הקיבוץ, כי בגיל 18 חובה לעזוב את קיבוץ. לא לקחו אותי לצבא, כי אז לא היה צורך בהרבה בנות בצבא. עברתי לגור בחולון ושם גרתי עם משפחת אומנה. עבדתי במספרה כמה שנים ולאחר מכן עברתי לגור בתל אביב. יום אחד החלטתי ללכת עם חברה לשחק באולינג, שם הכרתי את בן זוגי-יום טוב. לאט לאט עם חלוף הזמן, החלטנו לעזוב את תל אביב ולגור ביחד בדירה בהרצליה. חצי שנה אחרי התחתנו.

לבעלי יום-טוב איס הולדתי ילדים וכך המשיכו החיים שלי, כרגיל. ברבות השנים נולדו לי שמונה נכדים, וככה הפכתי להיות סבתא מאושרת.

הזוית האישית

סיפורה של רונית איס תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר ויצמן בהרצליה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה יערה בדרק-ברק, ותועד על ידי הנכדים ארז והילה איס.