מאגר סיפורי מורשת

נולדתי, בשנת 1934. גרנו ברחוב קק"ל בתל אביב בבית קטן,על יד הים, מול ביתו של דוד בן גוריון. בגיל 3, עברנו לגור ברחוב פנקס בתל אביב, שם עברו עלי שנותי עד לנישואי.

ילדותי זכורה לי כתקופה מאושרת. ילדה נאהבת על ידי שתי אחיות בוגרות בהרבה, הורים (אבא פקיד בנק אמא עקרת בית) וסבתא ניצולת שואה שגרה איתנו והיתה שותפה לגידולי. איתה דיברתי ומימנה למדתי אידיש, שפה אותה אני דוברת ואוהבת עד היום. מורתי הראשונה היתה דבורה קיפניס, (אשתו של לוין קיפניס המשורר).מטבע הדברים נחשפנו וחווינו הרבה ממורשתו. דבורה (המורה),כתבה לי על מחברתי הראשונה (אז, היינו חוסכים בנייר וגוזרים המחברת לשניים),"מחברת נחמדה כמוך". הייתי תלמידה חרוצה, פעילה חברתית: (אגודת הבריאות, ועד הכיתה) ואהודה על ידי מוריה וחבריה. את בית הספר היסודי: אהבת ציון סיימתי כתלמידה טובה וספורטאית מצטיינת.

את לימודי המשכתי בתיכון עירוני ד' בתל אביב. הייתי חברה בתנועת "הנוער העובד והלומד". ההשתתפות בפעילויות החברתיות בתנועה תפסו חלק גדול מחיי בשנים אלו, בצד הלימודים. במסגרת לימודי הספורט בתיכון התבלטתי במשחקי כדור. בית הספר עודד והשקיע בי באמצעות שליחתי לקורסים שונים במכון ווינגייט שבנתניה. כך ביליתי שם חלק מחופשות בית הספר באימונים בתחום הכדורסל, הכדורעף, והטניס.

הטניס היה בתקופתי ספורט יקר ויוקרתי. תחילת עיסוקי בו היה מטעם בית הספר. כחובבת וכמצטיינת השקעתי זמן אימון נוסף אחרי שעות הלימודים. בסוף כיתה י' נערכו לראשונה בתל אביב תחרויות טניס בין בתי הספר התיכוניים. ההתרגשות היתה גדולה. לקחתי חלק בתחרויות וזכיתי במקום הראשון. הייתי גאה בהשגי ושמחתי כשראיתי את תמונתי בעיתונים (מעריב ומעריב לנוער). למותר לציין שחברי והורי השתתפו בשמחתי.

את בחינות הבגרות סיימתי בשנת 1967, תוך כדי מלחמת ששת הימים. מספר חודשים אחר כך התגייסתי לצה"ל. במיון שלאחר הטירונות נשלחתי על פי בקשתי לקורס שירטוט (למרות שסיימתי תיכון עיוני וללא כל רקע בנושא). בסיומו של הקורס שובצתי כשרטטת בחיל המודיעין בחטיבת הצנחנים אשר שרתה בבקעת הירדן. שרותי הצבאי זכור לי כאחת התקופות החוויותיות והמעניינות בחיי. היתה זו תקופה הידועה כ "תקופת המרדפים" כאשר מחבלים ניסו שוב ושוב לחצות את הירדן ולפגוע באזרחי המדינה. בימים אלו, צה"ל בנה מוצבים ועמדות לאורך הירדן, העלה מטוסים קלים לסיורים לאורך הקו והתמקד במניעת חדירות לשטח הארץ. הייתי חלק מהמפקדה, שרטטת יחידה בצד בנות ששרתו כפקידות וכקשריות. הצטרפתי לסיורים, טיילתי לאורך הבקעה טסתי בשמי הארץ ובעבודתי שרטטתי מפות, עדכנתי דרכים וסימנתי מוצבים. מפקדי בשרות היו קצינים וחיילים מצויינים, כמה מהם נהרגו במרדפים של אותם ימים. אריק רגב, יוסי קפלן, גדי מנלה ואחרים, כל אחד מהם וסיפור גבורתו. דמותם שבה ועולה, אם זה שיר מסוים, תמונה או סיפור.

באחד הימים הגיעו עיתונאית וצלם לתעד ולספר על חיי החיילות והחיילים המשרתים במקום. לאחר כשבוע הופתעתי לראות את התמונה הנ"ל בשער "ימים ולילות" מוסף סוף השבוע של מעריב, תחת הכותרת "הנערה מן הבקעה".

בתום שרותי הצבאי נרשמתי לאוניברסיטה,לפקולטה לרפואה, לבית ספר "להפרעות בתקשורת". היה זה מקצוע חדש יחסית ואני למדתי לתואר ראשון ושני כאשר תחום התמחותי העיקרי היה לקות בשמיעה (חרשות). במסגרת זו עבדתי במשך שנים עם ילדים בגיל הרך (מיח"א-מחנכי ילדים חרשים) ובהמשך עם מתבגרים בבית ספר מקצועי "עמל אונים", לקויי שמיעה יהודים, ערבים, דרוזים מכל קצוות הארץ. שפת התקשורת  הראשונה היתה שפת הסימנים. עבדנו על כל תחומי השפה המדוברת, דאגנו להתאים ולרכוש עבורם מכשרי שמיעה על מנת לחזק ולשמר את יכולותיהם השמיעתיות ולפתח בעזרתם מיומנויות תקשורת מילולית.

מצאתי סיפוק רב בעבודתי שהכילה גם קשר והדרכה של ההורים וכן הדרכת סטודנטים במקצוע. לאורך 35 שנות עבודתי במקצוע לימדתי סטודנטים בבית ברל וכן השתתפתי בקבוצת עבודה על פיתוח תוכנית לימודים בנושא לקות שמיעה.

במשך שנים אלו נישאתי ונולדו לבעלי ולי שלושה ילדים. נילי הבכורה, מורה במקצועה, אמו של גל נכדי הבכור ושל אורי. רותי, שבגיל שנה התברר שהיא חולה במחלה קשה שאינה ברת ריפוי ושגורמת להדרדרות קוגניטיבית. גדי, היום מתמחה בנוירולוגיה, שמצפה להולדת בתו הבכורה.

משה, חברי לחיים 53 שנים, אבא וסבא, נהרג לפני כשנה בטיול בהר תימנע. מותו היה הלם לי ולכל המשפחה. גל איבד סבא אוהב אליו היה קרוב, בתחילתו של דו שיח מתמשך על כל הנושאים שבעולם.

הזוית האישית

גל: היה לי כיף לעבוד עם סבתא , למדתי על העבר והחיים של סבתא שלי.

צביה: התוכנית נהדרת, גם הלכה למעשה. זמן האיכות עם גל הוא תענוג, העבודה המשותפת איתו, ההקשבה ההדית, הרצון לעשייה בצורה הטובה ביותר, שמחתי להיווכח (שוב) שבנוסף לשובבות , לאהבת "השלטים" מדובר בילד חכם, רגיש, רציני, ואוהב. אני אוהבת אותו וכל רגע איתו חשוב ויקר לי תודה על ההזדמנות לחזק את הקשר בינינו.