מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במחנה העקורים בגרמניה בשנת 1947. ההורים שלי נולדו וחיו בפולין עוד טרם מלחמת העולם השנייה. כשהתחילה המלחמה בגרמניה הנאצים כבשו את פולין, וההורים שלי ברחו לרוסיה עם ההורים שלהם וחלק מהאחים נשארו בפולין ונרצחו בשואה על ידי הנאצים.

אבא שלי שירת כחייל ברוסיה ואף נפצע במלחמה. אמא שמעה על פציעתו מחיילים ששבו. כשהוא לא היה, אמא שלי עבדה ברכבת היא הייתה מורידה עצים לגרמנים וכך אנחנו שרדנו. אח שלי יוסלה היה חולה הוא התקרר ומת ברוסיה.

אבא שלי

מדברי פסח (בן דוד שלי) על הגרוש מפולין

יום אחד התחילו ההפגזות, הייתי בן 4. אני זוכר שהתחלנו לרוץ, היו שם בורות כנראה מההפגזות, ואז איכשהו אני זוכר שהתחיל הגרוש. הגרמנים והפולנים גרשו אותנו. העמסנו את הדברים מהבית על העגלה של אבא ועזבנו את הבית, הסוס שהיה אתנו היה של מישהו אחר, גוי פולני. הסוסים של אבא היו באותו זמן אצל מישהו אחר, פולני שאבא עבד אתו. התחלנו ללכת לכיוון הגשר  מעל נהר נארב. זה היה גשר מעץ שבנו אחרי שהפציצו את גשר האבן שהיה מעל הנהר. אני הלכתי עם אמי ואחי שימחה. אימא שלי נתנה לנו יד וחצינו כך את הגשר, בהליכה. יצחק אחי הבכור נסע עם אבא בעגלה. בזמן שחצינו את הגשר ראיתי חיילים גרמניים מתעללים ביהודים. הם אמרו נשים וילדים לא יפגעו.

מחנה עקורים

במחנה עקורים כל שתי משפחות היו מקבלות חדר שהיה מופרד בווילון. אבא שלי היה שוחט וסוחר בשר, למרות האיסור של הגרמנים לסחור בבשר ולכן הוא עשה זאת במרתפים תת קרקעיים. כשאח שלי היה גדול הוא רצה לעשן אבל אמא (חורגת) שלנו לא נתנה לו כסף, הם לא הסתדרו. אח שלי יצחק עלה בעליית נוער ב-46  לפני שהוא עלה הוא בא אלי ואמר לי לבוא אתו, לא הסכמתי, רציתי להישאר עם המשפחה. אבא שלי הרוויח הרבה כסף מסחר בפרות, אימא טיפלה בילדים ואני מכרתי סיגריות, גרביים ושוקולד. למדתי קצת בבית ספר ושם למדתי על ארץ ישראל. אני לא זוכר שהיו עיתונים אבל היה לנו רדיו  המשפחה ואני עלינו ב-48

סבתא חנה ממשיכה ומספרת:

החיים במחנה פליטים בגרמניה

המשפחה שלי נסעה לגרמניה שנכבשה על ידי בעלות הברית ועברנו לגור במחנה עקורים ליד מינכן שנקרא וסר הלפיגן, שם חיינו במשך שנתיים עד 1947 שם אני נולדתי. כשהיינו במחנה הפליטים לפני שהגענו לארץ לקחו את האחים הגדולים שלי יצחק ואלי לישראל בעליית הנוער כדי להילחם במלחמת השחרור. בני הדודים שלי שמו את הדגל הראשון בירושלים במהלך המלחמה. עליהם נכתב בספר "יערי זה עירי" הנמצא במוזאון של קיבוץ לוחמי הגטאות. יצחק רץ ליער כשהיה בן 10 הוא פגש את הפרטיזנים ושכנע אותם לצרף אותו. אמא שלו ושני אחיו הלכו לחפש אותו ביער, אחד מהם נפל לבור והתחבא שם. אמא שלו ואח שלו נרצחו והוא הצטרף לפרטיזנים והיה הפרטיזן הצעיר ביותר. אחיי שבעבר היו פרטיזנים ביערות של פולין וכשהגיעו לארץ התגייסו לצבא. אני נולדתי במחנה עקורים.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1948, עלינו לארץ ישראל, הייתי בת שנתיים. לקחו אותנו במשאיות מחיפה לבאר יעקב. השפה העברית לא הייתה שגורה בפינו, ואני כילדה קלטתי ראשונה את השפה. גרנו באוהלים ומשם עברנו לרמלה בגלל שהאחים שלי קיבלו שם דירה. היינו שם 12 משפחות, היה מאוד קשה. לא היה מטבח, השירותים היו בחוץ, היה מאוד צפוף וסבלנו מאוד. אבי התחיל לעבוד באגד קיבלנו מיטות, פתיליה, כלי אוכל וכסף מהסוכנות. האחים שלי קיבלו דירה ברמלה כאות הוקרה על השתתפותם בלחימה וכל המשפחה שלי עברה לגור שם. הבית שאחי קיבלו היה בית ערבי נטוש אשר ברחו ממנו הערבים שחיו בו קודם.  גרנו בחדר אחד כל המשפחה במשך 10 שנים עד שכל האחים שלי התחתנו וכל אחד מהם עבר לגור בבית משלו והקים משפחה. במהלך השהות בדירה הזאת התחלתי ללכת לגן הדתי כי ההורים שלי היו מסורתיים. בשל קשיי השפה הורי לקחו אותי כמתורגמנית לכל מקום. כשכל האחים האחרים התחתנו הורי עברו לדירה גדולה ברמלה ואני עברתי איתם.

תקופת ילדותי

למדתי בבית ספר הדתי "אגודת ישראל". הלימודים בבית הספר הדתי היו ברמה יחסית נמוכה במקצועות מתמטיקה, אנגלית, גיאוגרפיה והיסטוריה. שם העמיקו יותר בלימודי יהדות: תנ"ך, משנה, גמרא וכדו'.  בכיתה ח' רציתי לעבור לבית ספר חילוני אבל לא קיבלו אותי כי הרמה האקדמית שלי לא הייתה גבוהה ולא היה כסף להורים שלי לתת לי שיעורים פרטיים. בסופו של דבר התקבלתי לבית ספר "אור החיים" בבני ברק, שגם היה דתי. היה לי שם קשה מאוד. לא יכולתי לקיים אורח חיים חילוני ונאלצתי לחיות כדתייה. הלימודים שם היו במסגרת של פנימייה. חלקתי חדר עם חברות והלכתי לעבוד אצל רבנית. כל אחת מהבנות הייתה צריכה לעבוד בתחומי משק הבית, ממש כמו בקיבוץ, במכבסה, במטבח, לעזור לרבנית או למשפחה אחרת בניהול משק הבית.

התעודות שלי

נעוריי

בגיל 17 הכרתי את בעלי יעקב שהיה חייל אז. במשך שנה  ואפילו יותר היינו בקשר ואף אחד לא ידע. הייתי בורחת מהפנימייה והוא היה אוסף אותי עם האופנוע. בשלב מסוים עזבתי את הפנימייה. חזרתי הביתה להורי בגיל 18. כשחזרתי לגור בבית הורי, קיבלתי צו גיוס. מאוד רציתי להתגייס, אך הורי לא הסכימו. ברחתי מהבית לביתה של אחותי. הייתי אצלה כמה ימים עד שהורי הגיעו והחזירו אותי הביתה. את הקשר שלי עם יעקב כבר חשפתי וגיליתי להורי עליו. הוא הציע לי נישואים. הורי התקשו לקבל את הקשר שלנו מכיוון שהוא היה ממוצא ספרדי (יליד מצרים).

אני בנעוריי

אחרי החתונה

כשהייתי בת 19 התחתנתי ובגיל 20 נולד יוסי היה מאוד קשה והיו לנו הרבה חובות ואחרי שלוש שנים נולד צביקה. שניהם גדלו והתגייסו לצנחנים. כמה שנים מאוחר יותר נולדה ביתי ורד. בני יוסי מפקד בית ספר לקציני משטרה, צביקה מנהל חברת הפקות של דפוס, ורד עובדת כאחות בבית חולים וולפסון. שלושה ילדים לתפארת.

הזוית האישית

חנה: את העבודה עשיתי עם נכדי שגיא, בנו של צביקה. ילד מחונן ומקסים שמוכשר בכל תחום. אני גאה בו מאוד! נהנתי מאוד והתרגשתי להיזכר בסיפורים מעברי. וכמובן נהנתי לפגוש את שגיא מידי שבוע בבית הספר. שגיא: למדתי על עברה של סבתא, את סיפור חייה. נהניתי לשמוע מפיה את הסיפורים והתרגשתי מאוד.