מאגר סיפורי מורשת

שמי גרסיאלה ונולדתי בארגנטינה בשנת 1954 למשפחת אקדסמן. הוריי שניהם ילידים של מהגרים יהודים מאוקראינה, שהגיעו לארגנטינה בשנת 1920, לאחר פרעות הקוזקים ביהודים.

ברוסריו (ארגנטינה) למדתי בבית ספר עירוני וגם בסמינר העברי לכן היה טבעי שהזדהיתי עם התנועה הציוני ובמהרה הייתי חלק מתנועת "איחוד הבונים" שרוב חבריה עלו לקיבוץ "אור הנר", שבדרום. אך אני, לאחר כניסתי לאוניברסיטה לפילוסופיה ופסיכולוגיה דרכי נפרדה מהתנועה. זאת מתוך הכרה וידיעה על המאורעות בארגנטינה והמצב של הדיקטטורה אשר דיכא, העלים, חטף עינה ורצח יותר מ-30.000 אנשים. היו 340 מחנות ריכוז. הרבה מחבריי סטודנטים, פסיכולוגיים, ועוד סייעו בשכונות עוני נעלמו ונרצחו. היו גם עובדים סוציאליים פרופסורים עורכי דין אנשי רוח ומשפחותיהם שהיוו חלק מהנרצחים. רק 1000 איש ניצלו ממאסרים לא חוקיים. חלקם הוברחו לישראל בחשאיות על ידי הסוכנות היהודית. אני הייתי נשואה ואם לתינוקת, בשם  מרינה (כיום אמא של נכדתי, אלה). בעלי ואני היינו פעילים במועצת הסטודנטים של האוניברסיטה. כאשר הגיע אלינו מידע על צו מעצר מהכוחות הצבאים הסמויים של הדיקטטורה, לא הייתה לנו ברירה, אלא  לברוח  לפרגוואי.

בשנת 1977 ברחנו מארגנטינה לפרגוואי דרך הגבול הצפוני. שם חיכינו עשרה חודשיים כדי לעלות ארצה. באותה עת  לא הייתה שגרירות ישראלית בפרגוואי. טרם היו יחסים דיפלומטיים עם מדינה זאת. יצרנו קשר עם אדון בשם: קורץ, פליט גרמניה, ממלחמת העולם השנייה, שניצל בנס מהשלטונות בפרגוואי. הוא סיפר כי זרקו אותו ממסוק לג'ונגל. הוא קיים מאחורי חנות הצמיגים  שלו, משרד חשאי שיצר קשר עם הסוכנות היהודית. בעזרתו ובזכותו של אדון קורץ, היקר, עלינו בעלי, בתי ואני לארץ. אדון קורץ, בנוסף על עזרתו לעלות ארצה, פתח את לבו ואת ביתו בפנינו והיה לנו מושיע.

חיכינו ליציאתנו מפרגוואי מצבנו היה מאוד רגיש בשל הפחד מגירוש. חששנו יותר ממעצר. איום שריחף מעל ראשינו. הדיקטטור של פרגוואי, סטרוסנר, היה ידוע ברשת המעקב המפותחת שבנה, ובדיכוי נגד עמו ומתנגדיו. פגשנו שני זוגות צעירים עם ילדיהם שהכרנו באוניברסיטה בארגנטינה, אשר נעצרו לילה אחד על ידי השלטונות. הם שהו בבית של הכנסייה הקתולית שבזמנים ההם 1977 עזר לפליטים מארגנטינה עד קבלתם ויזות לאירופה. אנחנו העדפנו לא לקבל את המעמד של פליטים ולעלות לארץ כי חשבנו שבטוח יותר הדרך החסויה, רצינו לעלות בסתר. אכן חברינו היו עצורים זמן רב בכלא הפרגוואי עד שממשלת צרפת הצילה אותם וקלטה את הפליטים במדינתם.

בשנת 1978 עלינו ארצה שלושתנו למרכז קליטה גילה שבירושלים. הרגשנו שהגענו למקום מבטחים! הרגשנו מאושרים שניצלנו ושעתיד לפנינו. בארץ גידלנו משפחה גדולה והתיישבנו בנצרת עילית. במהרה הוריי גם עלו ארצה וכך איחדנו את כל המשפחה יחד עם שתי אחיותיי.

לסיום ברצוני להביע את עמדתי לגבי המצב בארץ ובעולם. מתוך ניסיוני למדתי כי אין אכזריות יותר גדולה ממלחמת אחים. צריך לעשות את כל המאמצים לדוברות, לגישור בין דעות שונות במטרה לשמור על זכיות האדם באשר הוא.

הזוית האישית

גרסיאלה: למדתי כמו שנאמר "על בשרי" את מחיר הדיקטטורה, את ערך החופש וחירות האדם.