מאגר סיפורי מורשת

קצת על סבתי

סבתי אמירה (משמעות שמה בערבית הוא – נסיכה) היא סבתי מצד אמי. סבתי נולדה בעיראק בעיר בגדד. מכיוון שהיא הייתה אז קטנה היא לא זוכרת איך היו חייה שם. מסיפורים ששמעה ממשפחתה, באותה תקופה בעיראק היחס ליהודים מצד הערבים היה יחס רע והיו פרעות כנגד היהודים. דבר זה הוביל את משפחתה של סבתי לעלות לארץ ישראל לאחר קום המדינה, וגם מסיבה של זיקה לישראל וציונות. סבתי דיברה בילדותה ערבית, היא למדה עברית כשהיא הייתה בגן בגיל 4. סבתי זוכרת ששכונתה בעיראק הייתה שכונה יהודית ובה כל הילדים היו משחקים ביחד בפארקים. בשכונתה היו 10 בתי כנסת שבו היו מתפללים בשבתות וחגים. בימי שישי שבת נהגה כל המשפחה המורחבת להיפגש ולהעלות זיכרונות ולספר סיפורים. הם נהגו לאכול דגים וחמין.

סבתי בצעירותה

סבתי ומשפחתה

הלה ז"ל הייתה אמה של סבתי, סבתא רבתא שלי. הייתה בהירת שיער ובעלת עיניים ירוקות. ראובן ז"ל היה אביה של סבתי, סבא רבא שלי. הוא היה גבוה קומה ורזה. לסבתי ארבעה אחים ושלוש אחיות ושמותיהם הם: שמואל, מוריס, שאול, דליה, יפה, יעקב. כולם שרדו את המעבר מעיראק לישראל. שם משפחתה הקודם של סבתי היה דייניש, שם המשפחה הנוכחי כיום הוא גנגנה (בגלל הנישואין עם סבי).

אמה של סבתי 

ילדותה של סבתי

סבתי לא זוכרת איך היו החיים בחו"ל, כיוון שהייתה מאוד קטנה. היא עלתה לארץ בשנת 1951. היא לא זוכרת את העלייה לארץ ישראל, אך הוריה סיפרו לה שכאשר היא ומשפחתה נחתו בארץ, לקחו אותם לפרדס חנה ושם הם גרו. סבתי זוכרת שבילדותה הייתה אוהבת לשחק עם חבריה מהשכונה משחקים כגון קלאס, תופסת, קפיצה בחבל ועוד. סבתי זוכרת שבזמן שהייתה בבית הספר לא הייתה תלבושת אחידה, טיולים היו פעם בשנה ומסיבות היו מסיבות סוף שנה. בילדותה היו ממתקים כגון מסטיק 'בזוקה', סוכריות על מקל, מקל סבא ועוד. סבתי זוכרת שמגיל צעיר היא עזרה בפרנסת המשפחה. כמו כן, היא זוכרת את דאגת הוריה שהיו מחכים עד שתחזור הביתה. סיפור קשה שזכור לסבתי מתקופה זו הוא שבאחד מימי עבודתה במפעל יצור קופסאות שימורים (זיתים וכדומה) אירעה תאונה שבה נפצעה סבתי באגודל ועקב זאת היו צריכים לקטוע חלק מהאגודל שלה ולנתח את ידה. הדבר היה מאוד קשה עבורה ועבור הוריה.

היכרותם של סבי וסבתי

סבתי הכירה את סבי דרך חברים משותפים בחתונה בשנת 1966. הם התחתנו בפתח תקווה באולם בר כוכבא בתאריך 28.7.1966. סבי וסבתי גרו שניהם בבגדד באותו אזור וכאשר סבתי נולדה, ערכו לה מסיבה בשכונה וסבי שהיה אז ילד קטן הגיע עם משפחתו. כשהביט בסבתי התינוקת הוא התלהב מעיניה הבהירות וחשב שהיא יפה, והדודות אמרו לו שכשהם יגדלו הם יתחתנו. בהמשך המשפחות של שניהם עלו ארצה ונפרדו דרכם. עם חלוף הזמן פגשו אחד את השנייה בחתונה. לסבי וסבתי נולדו 4 ילדים, וכיום יש להם 9 נכדים.

סבא וסבתא

סיפור שסבתא אמירה מספרת לנכדיה: אוכל לבגדיי

היה פעם איש עשיר אשר חי בשכונת עשירים, שכל חייו חיי בעושר והיה חבר רק של אנשים ממעמדו. אחד מחבריו העשירים ארגן אירוע גדול ויוקרתי לחבריו העשירים. כמובן שהאיש אישר הגעה לאירוע, שתוכנן לעוד שבועיים. כעבור כשבועיים האיש איבד את נכסיו והפך לעני חסר בית. כאשר בא לאירוע, עם בגדים קרועים מלאי טלאים, השומר לא נתן להכניסו. למרות שהאיש הראה לו את כרטיס הזמנתו לא הסכים להכניסו. האיש ביקש שיבדקו עם חברו העשיר – וגם הוא לא אישר את כניסתו לאירוע. האיש הלך פגוע ממקום האירוע אך בדרכו חזרה חשב על רעיון. האיש הלך להחליף את בגדיו בבגדים מכובדים ויוקרתיים: חולצה לבנה מכופתרת, עניבה ומכנסים מחויטים וחזר למקום האירוע. כאשר הראה את הזמנתו בשנית, הותר לו להיכנס. כאשר הגישו את האוכל, האיש חתך חתיכה מן האוכל "והאכיל" את חולצתו. לאחר מכן אמר: "אתם נתתם לי להיכנס בגלל בגדיי ולא בגלל מי שאני, הסתכלתם על החיצוניות, על איך שאני לבוש. כשבאתי עם בגדיי הקרועים לא נתתם לי להיכנס אך כשבאתי עם בגדים יוקרתיים נתתם לי להיכנס. אם אתם מסתכלים על בגדיי ולא עליי – אז שבגדיי יאכלו."

מוסר ההשכל הוא: שצריך להסתכל על הפנימיות ולא לשפוט לפי חיצוניות.

סיפורו של חפץ: תליון זהב לעגלת התינוקות שעובר בין הדורות

סבתא של אמי (סבתא רבתא שלי) קנתה את התליון הזה לסבתי כשאמי נולדה. (סבתא של אמי קנתה לכל נכד שנולד תליון כזה לעגלתו.) סבתי תלתה את התליון על עגלתה של אמי. כשאמי ילדה את אחותי דורין, סבתי נתנה לה את התליון ואמי תלתה אותו על העגלה של אחותי וכמו כן גם על עגלתה של אחותי רותם כשנולדה. כשאני נולדתי אמי תלתה אותו גם על עגלתי. החפץ נמצא כבר שנים רבות אצל אמי. על פי האמונה, התליון נועד להגן מפני עין הרע. התליון נשמר במשך השנים בתוך קופסת תכשיטים. אפשר ללמוד מתליון זה על העבר, מאבן התכלת שבתליון: בעיראק על פי האמונה יש לה סגולות ששומרות מפני עין הרע.

התליון שעובר מדור לדור

לקובץ הסיפור המלא:

הזוית האישית

היה מאוד כיף לראיין את סבתי, ולמדתי המון על הקושי שהיה בעלייתה.