מאגר סיפורי מורשת

ילדותי:

נולדתי בפרס בעיר אספהן בשנת 1938. אבא שלי נולד גם באספהן.

הטלטלות שמשפחתי עברה

אבא הלך עם אימא שלו לקניות, הוא נגע באיזה פרי והמוסלמים צעקו בפרסית, היהודי הטמא הזה טימא  לנו את הפירות והרביצו לו. אבא הפך לנכה לכל החיים. אבא שלי לא יכל ללכת לבית ספר, אבא שלו לימד אותו תורה ושהוא גדל לא יכל להתחתן, וההורים שלו חיתנו אותו בשידוך. אמרו לאימא שלי, הוא לא מביא פרנסה אנחנו נפרנס אותך. לאימי היו 2 ילדים והיא אמרה להם אני לא באתי להיות העוזרת שלכם, נתנו לה חדר שתגור לבד נתנו לה אוכל אבל האוכל לא הספיק לה. היא הייתה מבשלת בבתים של העשירים וסרגה חוטים ועבודות יד. את אבא שלי היא לא הייתה מחזיקה בבית. אבי היה הולך עם אח שלו לארצות אחרות בתור יבואן והיה חוזר פעם בכמה חודשים הביתה.

אח של אבי, הלך לבית ספר והיה עורך דין מצליח והמוסלמים בכיתה שלו קינאו בו וסיפרו אחד לשני איך היהודי המלוכלך הזה הוא חכם ואירגנו קטטה על הגג, זרקו אותו למטה והוא מת. אחותו למדה והייתה מורה,. אחיו למד והיה עובד בחברת נפט. לאבא שלי היו ארבעה אחים ואחיות וכולם היו עשירים. המשפחה של אימא שלי לא היו עשירים.

אנחנו חמישה ילדים שלוש אחיות ושני אחים. אחי היה בן 14 הוא הלך לשוק עם אימא שלי ואימא שלי אמרה לו לא נכנס לחנות כי אימא שלי פחדה שאם הוא יגע באיזה פרי המוסלמים יהרגו אותו במכות. הוא ישב בחוץ והיה חם אז הוא שתה קצת מים והמוסלמים ראו אותו ואמרו אחד לשני היהודי המלוכלך הזה ליכלך לנו את המים ורצו אחריו עד הבית והוא היה צעיר. אחי עלה לגג וראה שהמוסלמים הגיעו עד הבית ואימא חשבה שהרגו  אותו.

אמי

העזיבה המהירה מאספהן לטהרן

אחי ירד מהגג ואמר לאימא שלי שהוא עוזב את אספהן ורוצה להגיע לטהרן. לאימא לא הייתה בררה ולקחה קצת דברים ובאוטובוס הגענו לטהרן. לא היה לנו איפה לגור אז הלכנו לגור בבית כנסת. אני הייתי בת 5 ויצאתי לרחוב, והמוסלמים היו ליד החנויות שלהם לקחו מברג ועשו עלי קליעה למטרה וזרקו את המברג והוא פגע לי בשריר של הרגל, כל השריר יצא ובקושי הגעתי הביתה. המוסלמים היו זורקים עלינו אבנים ובפרסית היו אומרים יהודי מלוכלך חכה חכה היטלר יבוא ויקח את כולכם.

המרת הדת למען חיים שקטים ורגועים והמוות הטרגי של אחי הצעיר.

דוד שלי מצד אימא ראה שהמצב קשה הוא המיר את הדת שלו מיהודי לבהאי, ואז היה לו חנות בית וכסף לחיות. אימא שלי אמרה לו שיעזור לנו והוא אמר אם את רוצה לחיות את צריכה להמיר את הדת שלך לבהאית ואימא שלי לא הסכימה. דוד שלי מצד אבא גם היה עשיר ולא עזר לנו. הוא אמר לאימא שלי תני לי את מלכה (בפרסית מולוק), ואימא שלי לא הסכימה. אימא שלי הייתה הולכת לעבוד בבתים של העשירים בשביל להביא פרנסה, כי אבי לא הביא פרנסה ולא היה בבית אף פעם.

אחותי הבכורה הייתה בת 16 ואימא שלי לא רצתה שהיא תישן בבית כנסת. היה גבר אלמן עם שלושה ילדים, הילד הגדול שלו היה גם בן 16 ואימא שלי חיתנה את אחותי עם הגבר האלמן. הילדים שלו לא רצו אימא חורגת והיו רבים איתה. אחותי הייתה בהיריון והביאה בן בשם יעקב. אימא שלי ילדה את אחי שקראו לו  איר"צ. הבן של אחותי ואחי הקטן היו באותו גיל. אחותי חלתה בשחפת ולקחו אותה לבית חולים. אני הייתי אז בת 7. יום אחד הלכתי לבית ספר, למחרת אימא אמרה לי את לא הולכת לבית הספר, כי את צריכה לשמור על הבן של אחותך ואחיך, ולא היה אוכל. לאחי היה שלשולים והוא נפטר. אימא האשימה אותי שלא שמרתי עליו כמו שצריך והוא נפטר בגללי.

העליה לארץ ישראל

ב- 1948 קמה המדינה. וב- 1949 מהסוכנות היהודית באו לפרס ושכנעו את הנערים לבוא לארץ ישראל. בפרס היה מחנה מעבר ושם היו כורדים שהחליטו לעלות לארץ ולכל כורדי נתנו ילד וככה העלו את כל הצעירים לארץ. אחי בא הביתה ואמר לאימא שלי שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, והוא עלה לארץ. לאימא שלי לא הייתה בררה והיא השיגה ויזה. בשנת 1951 ערב חג האילנות עלינו לארץ. עליתי לארץ עם אימי אחי ואחותי. המקום הראשון בו נקלטנו היה שער העלייה.

החיים במעברה

21 ימים היינו בשער העלייה, ואחר כך שלחו אותנו למעברת מגדיאל. נתנו לנו אוהל, מיטה מברזל, מזרון, פתלייה ופנקס תלושים ולא היה לנו הרבה מה לאכול. אימא שלי לימדה אותנו לקטוף עשבים מהשדה, ואכלנו לחם שחור עם מרגרינה. היו פרדסים עם תפוזים ולימונים וקטפנו ואכלנו. לאשכנזים היה גדר חי, ואת כל הפרי של הגדר חי אכלנו, היו נותנים קצת עוף לילדים הקטנים. אימא הייתה קונה את העוף והייתה מוכרת אותו בשוק שחור בשביל להרוויח כסף.

העבודה בשדה

ב- 5 בבוקר היינו יוצאים מהאוהל ומחכים לעגלה עם סוסה, בכדי ללכת לעבוד בשדה. היינו קוטפים כותנה וממלאים אותה בשק ולפי השקים של הכותנה היו משלמים לנו. היו ימים שהוצאנו את הבוטנים עם השורש מהאדמה והיינו אוספים את הבוטנים. אם העגלה לא הגיעה היינו הולכים לבתים של האשכנזים וצועקים "עבודה עבודה". אם משהי הייתה רוצה עוזרת בית היו קוראים לנו, והיינו עוזרים לה בעבודות הבית.

יום אחד לא מצאנו עבודה, ואשכנזייה אחת קראה לי ולאחותי ואספנו שאריות של תפוחי אדמה שנשארו באדמה. היא בישלה פירה ונתנה לנו לאכול. לא היה לנו הרבה מים והצינורות של המים היו על האדמה. המים היו חמים מאוד, אז ודפקנו בדלת שלה וביקשנו מים היא אמרה לנו באידיש "שם שם חיה שחורה" ולא ידענו מה היא אמרה לנו כי היא דיברה באידיש.

במעברה היה יורד הרבה גשם ופחדו שהילדים הקטנים יטבעו במים, ואז הביאו משאית אספו את כל הילדים מהמעברה וחילקו אותם לבתים של האשכנזים. לכל בית נתנו שני ילדים, והיינו שם כמה ימים עד שהגשם פסק וחזרנו למעברה.

החגים במעברה

לא היה בית ספר כדי ללמוד ורק בחגים היו באות חיילות ושרו לנו שירים בעברית, השיר הראשון שאני זוכרת ששרו לנו זה היה השיר "הבה נגילה הבה" והיו מחלקים לנו שקיות עם ממתקים. כמה שנים אחרי זה שהיה בית ספר אימא לא נתנה לי ללכת לבית ספר היא אמרה לי שתלכי לעבוד ולהביא כסף. אימא מצאה לי עבודה בבית של אשכנזייה אחת והיא לקחה אותי, ו- 3 חודשים הייתי המשרתת שלה .

החתונה עם יהודה

בשנת 1959 התחתנתי. ובשנת 1960 נולדה לי בת ראשונה וקוראים לה אירית. לא שלחתי אותה לגן והייתי שמה אותה על העגלה והולכת לעשות משק בית בשביל להרוויח כסף. יום אחד התקשרה המורה ואמרה לי כי אירית לא מקשיבה ושהיא מדברת עם חברות. כשהיא חזרה מבית ספר אמרתי לה, אם את לא מקשיבה למורה ואת לא לומדת. הסברתי לה כמה עבודה קשה אני עובדת ואיך קשה לעבוד במשק הבית. אירית הקשיבה ולאט לאט הקשיבה והשתתפה בשיעורים. לימים אירית למדה ואף עשתה תואר ראשון.

הזוית האישית

מלכה – למדתי מהפרויקט שהסיפור מהקשר הרב דורי יפורסם באינטרנט וכל הצעירים יקראו אותו וילמדו שיש לנו מדינה משלנו ושלא ילכו לגולה. הרגשתי הקלה ששיתפתי את סיפור החיים שלי לצעירים ושיראו שכמה היה קשה בגולה ושמחה שזה לא קרה להם. אני מאושרת מזה שיש לי 5 ילדים מוצלחים ו-13 נכדים ובכלל שאני בחיים.

ימית – למדתי מהפרויקט שלמבוגרים יש סיפורים מאוד מעניינים ומזל שיש את הפרויקט הזה שנותן למבוגרים לספר את הסיפור הזה. אני הרגשתי מאושרת שהכרתי את מלכה וגם כיף.