מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

It's my life

יוסי שכטר
עם משפחתי: אבי, אחותי, המטפלת שלי ואני
סיפורו של יוסי שכטר - על העלייה, פטירת אביו והגשמת חלומו.

שמי יוסי שכטר, ושם החיבה שנתנו לי אחיותיי הוא יולי.

נולדתי בשנת 1944, בעיר גלאץ שברומניה. גלאץ היא עיר נמל הנמצאת על נהר הדנובה. בשנה זו עדיין הייתה מלחמת העולם השניה וחיילים גרמנים נאצים נוכחו בעיר.

למזלם של יהודי גלאץ, למזלם של הוריי, הם לא נשלחו למחנות השמדה ונשארו לגור בעיר תחת כיבוש. קבוצה של חיילים גרמנים התמקמו בחצר ביתנו. יומיים לפני תום המלחמה, בשנת 1945, החיילים הכריחו את הוריי לעזוב את הבית והם שרפו את הבית, החצר וחלק גדול מהבתים שהיו ברחוב.

אני בן זקונים להוריי. נולדתי להורים מבוגרים אחרי שתי אחיות הגדולות ממני ב- 18 שנה.

עליתי לארץ ישראל מרומניה, בסוף 1950, באונייה "טרנסילבניה" מנמל "קונסטנצה". הגענו לנמל חיפה. בבואנו לחיפה גרנו במרכז קליטה "שער העלייה". היינו שם שבועיים, גרנו באוהלים. כעבור שבועיים, הסיעו אותנו לירושלים לשכונת "גבעת שאול ב' " (בעבר קראו למקום "דיר יאסין").  שם גרנו בדירת חדר, בבית ערבי שהיה בנוי מאבן.

שם פגשנו עוד הרבה משפחות. כולם היו עולים חדשים מארצות אירופה. לאחר שנה, שוב העבירו אותנו לגור "במעברת תלפיות". ושם גרנו ב "צריף שבדי". לאחר שנתיים, הוריי קנו דירה בשכונת "קרית יובל" (שנקראה בעבר בית מאזמיל). תחילה גרנו בדירת עולים קטנה ומשם עברנו לדירה גדולה יותר שהיתה בנוייה מאבן.                                                  .

כדי לפרנס אותנו בכבוד, אבי עבד כמנהל צרכניה בישובים שונים בפרוזדור ירושלים. תחילה עבד במושב שורש (שנקרא בעבר בשם "הגשמה"), משם עבר לעבוד למושב "נוחם" , אח"כ עבד במושב "מסילת ציון ועד יום מותו, עבד במושב "אשתאול".

הוריי שהיו אנשים דתיים, שלחו אותי ללמוד בביה"ס הדתי היסודי "חורב", שהיה במרכז העיר ירושלים. על אף גילי הצעיר, נסעתי לבד באוטובוסים ציבוריים. הוריי עבדו כל היום וחזרו הביתה רק בערב. אני אכלתי צהריים במסעדה בעיר. בחופשות עזרתי להורי בעבודתם בצרכנייה.  גם לשם נסעתי לבד.

בגיל 13, חודשיים אחרי שחגגו לי בר מצווה, אבי קיבל התקף לב ונפטר בזמן העבודה בצרכניה במושב "אשתאול".

אבי היה אדם דתי, בקי בתורה ובגמרא ונתן שעורי גמרא בבית הכנסת. חלומו היה, שאלמד "בישיבה תיכונית". לאחר מותו, אימי מילאה את צוואתו ושלחה אותי ללמוד בישיבה תיכונית "מרום ציון". הישיבה היתה במתכונת פנימייה. חזרתי הביתה רק בסופי שבוע. לפעמים היו תוקפים אותי געגועים רבים לבית, לאימי, למיטה שלי. פעמים רבות בכיתי מתחת לשמיכה. אבל, הידיעה שאני ממלא את צוואתו של אבי, חיזקה את רוחי ועזר לי להתגבר.

לאחר סיום לימודי בישיבה התיכונית, קיבלתי תעודת בגרות והמשכתי ללמוד "בישיבת מרכז הרב" במשך שנה. בגיל 19 התגייסתי לצבא. היות והייתי בחור דתי, נשלחתי לשרת ברבנות הצבאית. לאחר כשלושת רבעי שנה, נשלחתי ל"קורס קצינים". בסיום הקורס שובצתי להיות "סגן מפקד פלוגה" בביה"ס לקצינים בכפר סירקין (ליד פתח תקווה).

בעת השירות בצבא, "חזרתי בשאלה". נשארתי אדם מאמין המקפיד להניח תפילין כל בוקר ולהתפלל בבית הכנסת בשבתות ובחגים.

בהיותי קצין גרתי בבסיס הצבאי בסירקין ובסופי שבוע חזרתי הביתה. באחד מסופי השבוע, הוזמנתי לביתו של חברי הטוב יוסי בירן ז"ל. הוא ערך מסיבה בביתו. למסיבה זו הזמין כמה בנים ובנות ושם היכרתי את מרים (סבתא של איילור). המוסיקה הייתה מוסיקה לריקודים. במהלך המסיבה, הזמנתי את מרים לרקוד והתאהבתי בה. לאחר שנה של חברות, הצעתי לה נישואים!!!

המשכתי לשרת בצבא קבע כקצין במחוז ירושלים.

עם סיום לימודיה של  מרים בסמינר "דוד ילין" (שם למדה את מקצוע ההוראה), בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים התחתנו וגרנו בשכונת "בית וגן" שבירושלים. מרים עבדה בהוראה ואני שרתתי בצבא בתפקידים בכירים בפיקוד המרכז ובחטיבת הבקעה. השתחררתי בשנת 1974, בדרגת רב סרן (רס"ן). בתפקידי במילואים, מוניתי להיות "קצין העיר רחובות" והוענקה לי דרגת סגן אלוף (סא"ל). במקביל לעבודתי בצבא למדתי באוניברסיטה העברית ואני "בוגר כלכלה ומדעי המדינה".

במהלך השנים, נולדו לי 3 ילדים – בת ושני בנים. אורנית, ציקי ועופר. תודה לאל,  יש לנו 11 נכדות ונכדים.

כשהשתחררתי מהצבא, השתלבתי לעבוד במשרד הבריאות ושם מינו אותי להיות סגן קמ"ט (קצין מטה) בריאות ביהודה ושומרון (איו"ש). המשרד שלי היה ממוקם בבית אל. הייתי אחראי על מערכת הבריאות באיו"ש. בתי חולים ומרפאות, בתי ספר לאחיות  של הפלסטינאים בערים: ג'ינין, טול כרם, שכם, רמאללה, בית לחם, חברון ועוד. גם בתקופת האינתיפאדה (התקוממו עממית נגד הכיבוש), על אף הסכנות והקשיים בדרכים המשכתי בתפקידי ונסעתי לבקר בכל מוסדות הבריאות.

ב 1993, נחתם "הסכם אוסלו" (זהו הסכם מדיני שנחתם בין מדינת ישראל לאש"פ בו הוקמה הרשות הפלסטינית, כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים). לאחר חתימת ההסכם, מוניתי  למתאם הבריאות באיו"ש – מתאם בין משרד הבריאות הישראלי לבין משרד הבריאות הפלסטינית. בידי נפלה הזכות ההיסטורית, להעביר את האחריות על שירותי הבריאות באיו"ש לידי הרשות הפלסטינית, שיאסר עראפת עמד בראשה.

ב- 1998, סיימתי את תפקידי במשרד הבריאות ונבחרתי למנכ"ל ארגון הקבלנים בירושלים, שנקרא כיום"ארגון בוני ירושלים". אני ממלא תפקיד המנכ"ל מזה 20 שנה. במסגרת תפקידי, אני פועל רבות לפיתוחה ובניינה של ירושלים, בירתה הנצחית של מדינת ישראל.

כמנכ"ל הארגון היה לי חלום. להשתתף בהנחת אבן פינה ל"בית בוני ירושלים" זכיתי להגשים זאת בינואר 2019.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

רב רסן
תפקיד בצבא

ציטוטים

”"אם רוצים הכל אפשרי"“