מאגר סיפורי מורשת

סבא יוסי גויס למילואים ב 23.9.73. הגדוד שבו  שירת, גדוד 68 של חטיבה 16 הירושלמית, ירד לסיני לתעסוקה מבצעית בקו הגבול עם מצרים. וזהו סיפורו:

13 ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים יצאתי לשירות מילואים ממושך, לאייש את מוצב פורקן, אחד ממוצבי קו בר-לב בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.

בלילות נשמעו תנועות ורעשים של רכב ושריון ונראו צלליות של חיילים מתקרבים לשפת התעלה עם ציוד ואמצעים.

בבוקר יום שבת שררה שלווה פסטורלית על גדות תעלת סואץ, ואוירה של יראת קודש של יום הכיפורים ריחפה באוויר. 

מאחד הבונקרים בקע מפי חלק מחיילי המעוז קול תפילה ופיוטים של היום הקדוש, בחצר המעוז התארגנה קבוצת לוחמים ליציאה של סיור בוקר בסביבות המעוז. מזג האוויר היה נפלא והנוף מקסים.

ביום  הכיפורים הייתי על מגדל תצפית עם חייל נוסף באחד המוצבים הלא מאוישים הסמוכים למוצב המרכזי  פורקן, הכול היה שקט אך לפתע לקראת השעה 14:00 קבלנו פקודת פינוי וזחל"ם שנשלח אלינו אסף אותנו במהירות למוצב פורקן.

מיד עם הגיענו לשער סגר דובל'ה, סמל המוצב, יחד אתי את הכניסה למוצב בקונצרטינות, ומוקשים נגד רכב ואדם. אך בדרך חזרה לפתח הבונקר החלו לנחות על המוצב פצצות מרגמה, וכל המוצב התמלא בענני אבק וריח של אבק שריפה. עם תום ההפגזה נמלאה חצר המוצב במכתשי פגזים ורסיסים, וכל החיילים רצו מיד לאייש  את העמדות לקראת פשיטה צפויה של חיילי האויב, הגעתי לעמדת השער יחד עם אזולאי חברי, עמדה זו נמצאת בצד האחורי של המוצב שם לכאורה לא הייתה צפויה סכנת פשיטה. עמדנו וצפינו מזרחה ולפתע החלו לנחות על עמדות המעוז ועלינו פגזי מרגמות, תוך שעה קצרה ראינו את המצרים צולחים בהמוניהם את התעלה בכל הדרכים האפשריות.לפתע הפכה השלווה הרוגעת של חיי המעוז למערבולת של אש עשן וקולות נפץ שמילאו את כל מתחם המעוז וכל הגזרה שמסביב למלא העין. האש על המעוז לא פסקה גם ביום ראשון ושני, מצבו של המעוז החמיר מאוד הבונקרים התמוטטו זה אחר זה, שלושה פתחים נחסמו ורק הפתח הרביעי נותר שלם  בחלקו, הבונקר המרכזי  דמה למלכודת של אבן ועפר, ולמרות שהתמלא באבק ועשן ונשמנו בתוכו בכבדות, היינו  חייבים לשהות בו לסירוגין בין הפגזה ישירה, לבין כוננות פשיטה, כדי למנוע פשיטות של חיילי הקומנדו המצרי, שניסו שוב ושוב לכבוש את המעוז.

בכל הזמן הזה טרטרו מכשירי הקשר קריאות עזרה ומצוקה מכל המעוזים והמפקדות, קולות של חיילים ומפקדים רבים בקשו סיוע ואחר זמן מה נדם קולם. מספר ההרוגים והפצועים מכל המעוזים גדל ואוירה של ייאוש וחוסר אונים מילאה את ליבנו. 

לאחר ששטפו המצרים בהמוניהם את כל גזרת התעלה התחילו לכבוש את המעוזים בזה אחר זה, ידענו שתורנו קרב, מפקד המעוז, מאיר וויזל, הבין שאין סיכוי כל שהוא שנוכל לשרוד מול נחשולי השריון והחיילים המצרים שהקיפו את המעוז מכל צדדיו. ולכן חשב לקבל החלטה.

לפניו עמדו שלוש אפשרויות: לחכות להתקפה המכרעת של המצרים, שפירושה על פי הניסיון של המעוזים הסמוכים, חיסול פיזי או במקרה "הטוב" נפילה בשבי; האפשרות השנייה, לצפות לחילוץ על ידי כוחותינו, שלפי המצב הנתון אינו אפשרי, ובכל אופן כרוך באבדות כבדות; האפשרות הנוספת היא לנסות להיחלץ בכוחות עצמנו. משמעותה של החלטה זו היא לצאת מן המעוז ולהיחשף לסכנת חיסול בשדה הלחימה מלא הקטל.

ברור שהסיכוי לחבור לכוחותינו, הנמצאים במרחק של כשנים עשר קילומטרים, מבלי שנתגלה על ידי המצרים, היא הזויה, אך העדפנו למות בלחימה בשטח פתוח מאשר למות כעכברים בבונקרים ובמחילות של המעוז.

ביום שני בלילה היה ליל ירח מלא, היה עלינו להמתין לשקיעתו עד שעה שתיים לפנות בוקר. מאירקה חילק את הלוחמים לשני כוחות כדי לתת סיכוי לאחד הכוחות להצליח. המעוז נערך לפינוי והתחושה הייתה מעורבת.

 

הוצאתי את התמונה של אשתי מיה ושני ילדי, אלון ואלה (אימא של נועה) והבטתי בהם ארוכות. שפתי מלמלו תפילה שנשא יעקב אבינו "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזאת אשר אנוכי הולך… ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים".

יצאנו לדרך צעדנו במהירות ובשקט, מסביבנו ומעלינו נשמעו קולות של נפץ ונהמות של שריון ורכב, השמים מלאו כדורים נותבים ונורי אור ואש. תמרנו בין חניוני הצבא המצרי הפרושים ליד ולאורך הצירים עמוסי הרכב והשריון המצרי, ובדרך נס לא התגלינו.

הבוקר האיר, ואט אט התפזר "ערפל הקרב". מצאנו עצמנו בתוך מכתש קטן במדבר הנשלט על ידי כוחות חי"ר מצריים, בעיצומו של קרב שריון נגד שריון, נשמעו קולות נוראים וכל המדבר הזדעזע ובער. הקרב היה במלוא עוזו ואימתו, וצפויים היינו להיפגע גם על ידי כוחותינו. מאירקה דיווח לכוחות השריון על מקום המצאנו ומיד ניתך עלינו ירי של נשק קל מן העמדות המצריות הסמוכות. לפתע כמו בסיפורי האגדות הגיחו שני טנקים של צה"ל והגיעו אלינו, עלינו כל 32 הלוחמים על טנק  אחד כאשר הטנק השני יורה ומשמיד את כוחות החי"ר מסביבנו ומאבטח את טנק החילוץ. במהירות ותחת אש כבדה הרחיק אותנו הטנק ממוקד האש אל בסיס עורפי בטוח יותר.

תשע"ה, 2015