מאגר סיפורי מורשת

תקופת הצנע

אני רינה, סבתא של יותם שרב, וגם אני, כמו יותם, גרה במושב אודים, אך אני לא נולדתי במושב אודים, נולדתי בשנת 1935 בתל אביב, ובה עברו עלי כל ימי ילדותי ונעורי.

הכל היה אז שונה מאד, וקשה לילדים בימינו אפילו לדמיין איך חיו הילדים של אז. אנסה לספר לכם.

כשהייתי ילדה בת שלוש בערך. בשנת 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. הרבה עולים חדשים, שנמלטו מהמלחמה ומהנאצים הגיעו לארץ, והארץ הקטנה והענייה הייתה צריכה לקלוט אותם. מ – 650.000 איש שהיו בארץ, גדלנו למיליון ושלושת אלפים איש, וזה היה קשה מאד. לכן, התנאים שחיינו בהם היו קשים מאד.

גרנו בדירת שני חדרים, בחדר אחד גרה המשפחה שלי (אימא, אבא, אחותי הצעירה ואני), ובחדר השני גרה משפחה אחרת. היה לנו מטבח משותף, והאימהות היו צריכות לבשל בתורנות. גם המקלחת והשירותים היו משותפים ולפעמים היה תור ארוך  לצחצוח השיניים ולמקלחת.

כשהסתיימה המלחמה באירופה וקמה מדינת ישראל בשנת 1948, פרצה מלחמת השחרור והמצב בארץ נעשה קשה עוד יותר. בשנת 1949 הכריז דב יוסף, שר הכלכלה והקיצוב על "משטר צנע" – שפירושו: חיים בצניעות והסתפקות במועט, כדי שהמעט יתחלק באופן שווה בין כולם. אנשים היו מתלוצצים ואומרים:

מה אכלנו אז – מה שהיה

מה היה? – כלום!

בהתחלה הגבילו את כמויות המזון. שמן, סוכר, מרגרינה (חמאה לא הייתה) ביצים, לחם שחור (לחם לבן, לחמניות וחלות היו רק בגדר חלום, והילדים שנולדו בתקופה זו, אפילו לא ידעו על קיומם), בשר, עופות, פירות וממתקים, את כולם קיבלנו בצמצום, אם בכלל. כל משפחה הייתה חייבת  להרשם במכולת השכונתית, ורק בה אפשר היה לקנות, ורק עם פנקס תלושים, שחולק לכל משפחה, לפי מספר הנפשות.

למשל, היה תלוש לחצי לחם שחור ליום, שמונה ביצים לחודש, 75 גר' בשר לחודש! חפיסת שוקולד אחת לחודש לילדים בלבד ו-5 גר' ביסקוויטים לשבוע. נשים בהריון קיבלו תלוש לרבע עוף, ויולדות קיבלו תלוש ל-10 חיתולים. (לא היו אז טיטולים והשתמשו בחיתולים מבד, שאותם היה צריך לכבס ביד! לא הייתה מכונת כביסה.) גם המשפחות של החיילים קיבלו תוספת.

לפעמים לא היו בכלל ביצים וחלב, וקיבלנו רק אבקת ביצים. מערבבים במים ומטגנים חביתה ואבקת חלב, שגם אותה היינו מערבבים במים כדי לשתות. זה לא היה טעים כל כך בלשון המעטה. כשלא היה בכלל בשר, אכלנו רק דגים, שהיו מיובאים קפואים מחו"ל ונקראו 'פילה'.

פירות כמעט שלא היו. היו לנו רק תפוזים וסברס, שגדלו בארץ. כשאימא הייתה מספרת לנו על עצי תפוחים ואגסים שגידלו אצלם בחצר, בכפר הקטן בלטביה, היינו יכולים רק לחלום עליהם. כדי להתגבר על המחסור בוויטמינים, בגלל המחסור בירקות ופירות, היו מחלקים לילדים שמן קיק. כל יום היינו מקבלים כף של שמן קיק. זה היה ממש מגעיל "איכס", והילדים היו סותמים את הפה ומסרבים לבלוע. האימהות נאלצו לסתום להם את האף, כדי שיפתחו את הפה ויבלעו. אבל גם כשהיו לנו תלושים, לא כל יום היו במכולת מצרכים לחלוקה. כל יום הייתה מתפרסמת בעיתון מודעה: למשל: "החלה חלוקת תפוחי אדמה באזור 9. המנה 350 גר' לנפש, לפי תלוש 28 בדף ג'".

כל האימהות היו ממהרות לחנות ונוצר תור ארוך. היו אנשים שכשהגיע תורם, כבר לא היו תפוחי אדמה לחלוקה. וכך, כל יום היו צריכים למהר לחנות לקנות את המוצר שחולק באותו יום.

בתור לחלוקת מזון

אנשים חיפשו כל מיני פתרונות מאולתרים. היו שגידלו תרנגולות במרפסת, ולמי שהייתה חצר ניסה לגדל ירקות בגינה. גם האימהות היו ממציאות כל  מיני תחליפים, ובעיתונים פרסמו מודעות איך להכין מאכלים מחומרי גלם חלופיים , למשל, כבד קצוץ מחצילים:

החומרים: שלושה חצילים פרוסים לפרוסות, שתי ביצים קשות, בצל אחד קצוץ דק, מעט מלח

אופן ההכנה: מטגנים את פרוסות החציל ומניחים על נייר סופג. לחלק מהפרוסות מורידים את הקליפה ולחלק משאירים וקוצצים אותן בעזרת סכין. קוצצים את הביצים הקשות ומערבבים יחד את החצילים הקצוצים, הביצים והבצל. מוסיפים מעט מלח וטועמים.

במושבים  ובקיבוצים המצב היה יותר טוב, כי הם עסקו בחקלאות וגידלו ירקות ופירות, והיו להם לולים ורפתות, וילדי הקיבוץ זכו לאכל מאכלים שאנחנו רק התאווינו אליהם, כמו שמנת ותותים , למשל. זו הסיבה שבגללה היינו מכנים את ילדי הקיבוץ "ילדי שמנת".

מי שהיו לו קרובים במושב, או בקיבוץ, נחשב בר מזל, כי יכול היה לבקר שם ולחזור עם מעט ביצים וקצת ירקות. אבל, כדי למנוע מאנשים להביא הרבה מוצרים ולמכור אותם במחיר מופקע ב"שוק השחור", היו עולים לאוטובוסים פקחים ובודקים כל סל ומזוודה, מחרימים את הסחורה ומטילים קנס על המבריח.

גם אני חוויתי פעם חוויה כזו. ביקרתי אצל הדודה בחדרה, וקיבלתי ממנה כמה ביצים להביא הביתה. במשך כל הנסיעה באוטובוס, (כמובן באוטובוס, כי לא הייתה לנו מכונית),הייתי קפואה מרוב פחד, שמא יתפוס אותי פקח. למזלי, על האוטובוס שלנו לא עלה פקח, והצלחתי להביא את הביצים הביתה.

אחרי זמן מה התחילו להגביל גם את מוצרי הביגוד וההנעלה, ואפילו את הריהוט. קיבלנו תלושים לבגדים ולנעליים. זוג אחד של נעליים לשנה, חצאית אחת וחולצה, או שמלה ( לא גם וגם). לעונה, שני זוגות לבנים וגרביים. גם הרהיטים היו פשוטים, ולכולם היה אותו ריהוט בסלון: ספה, כורסא, שולחן נמוך וכוננית עץ לספרים. כמו שכבר סיפרתי: מה שיש, (מה שאין) מחלקים שווה לכולם.

אני מקווה שעכשיו, לאחר שקראתם איך חיו סבא וסבתא שלכם כשהיו ילדים, תדעו להעריך את מה שיש לכם היום.

צליחת הכנרת של שבט שרב

לסיום, יותם ואני רוצים לספר חווייה משפחתית מרגשת:

בתשע השנים האחרונות אני נמנית על "עמותת וותיקי צליחת הכנרת", אליה מצרפים רק שחיינים שצלחו לפחות 40 פעם את המסלול הארוך של הצליחה – 4 ק"מ מקיבוץ האון לחוף צמח.

אני התחלתי לשחות בהיותי ילדה, ומאז שחיתי תמיד ובהתמדה, עד שהצטרפתי לצליחת הכנרת בכל שנה. ילדי למדו שחייה בגיל צעיר, במסגרת חוגי השחייה של המועצה האזורית שלנו, וכל ילד, בהגיעו לכיתה ד', הצטרף אלי לצליחת הכנרת וכך, במשך שנים שחיתי עם ארבעת ילדי.

הנכדים כבר למדו לשחות בצורה מסודרת בחוגי שחייה, חלקם אפילו בגיל חודשים אחדים, וגם הם, בהגיעם לכיתה ד' צורפו על ידי הוריהם לצליחה. הצליחה הפכה למסורת משפחתית קבועה. מדי שנה היו כל השחיינים משכימים קום ונוסעים לכינרת. בני המשפחה שלא צלחו עדיין, היו מחכים לנו בחוף צמח, וכולנו המשכנו לפיקניק ולבילוי משפחתי משותף על החוף.

השנה, הגיעה משפחתנו להישג מרשים: כל ארבעת ילדי וכל 12 נכדי וגם כלתי, חתני ובן הזוג של אחת הנכדות, כולם השתתפו בצליחת הכנרת.

אני גאה במיוחד על העובדה, שאפילו "החמישייה שלי", חמשת נכדי הקטנים בני העשר, השתתפו בצליחה. לרגל האירוע, עיצבה בתי עינב לוגו מיוחד והדפיסה אותו על גבי כובעי ים צהובים. כך היה סימן היכר בולט לשבט שרב, שצויין לשבח, גם על גבי הגביע וגם בעת חלוקת הגביעים מעל הבמה בטקס שנערך עם סיום הצליחה.

בארבע השנים האחרונות זכיתי לקבל עם תום הצליחה גביע הוקרה מיוחד – לצולחת המבוגרת ביותר בין הנשים, ששחתה את המסלול הארוך 49 פעמים.

גביע הוקרה לצולחת המבוגרת ביותר

המצגת שלנו

הזוית האישית

רינה: נהניתי לזכות בזמן איכות של "אחד על אחת" עם נכדי יותם, וכדי להאריך את הבילוי המשותף המשכנו לארוחת צהריים משותפת בביתי. אני מודה לבי"ס ווייצמן, שאימץ את תכנית "הקשר הרב דורי", ובכך איפשר לי להכיר טוב יותר את נכדי האהוב. נהניתי מאד בקשר הרב דורי. היה קצת קשה לכתוב הרבה, אבל היה שווה את זה. היה לי כיף עם סבתא, ואני מודה לליביה היקרה, המורה המובילה שעזרה לנו.