מאגר סיפורי מורשת

שמי בת שבע בן דוד, נולדתי בשנת 1949, בלטביה, בעיר ריגה. בשנת 1973 עשיתי עלייה לישראל.

אחרי ששנים רבות, הייתי פסנתרנית, משנת 1990, הפכתי לשליחת הסוכנות היהודית בהונגריה ואחר כך בברית המועצות לשעבר. באוקטובר 1994 חזרנו לישראל. קיבלתי הצעה להמשיך לעבוד בסוכנות היהודית.

תקופה קצרה עבדתי בתל אביב במרכז למידה, ואחר כך עברתי לעבוד בירושלים. עבודה שלי הייתה חשובה ומעניינת. עבדתי בדסק רוסיה והייתי בקשר מתמיד עם כל הערים שהיו לנו רכזים מקומיים עובדי סוכנות. הקשר היה טלפוני מהבוקר עד הלילה בגלל שוני בזמנים. היו הרבה משימות, מפני שליהדות של ברית המועצות במשך כמעט 50 שנה, היה אסור לדבר על לאומיות של העם היהודי.

יהודים נשלחו לבתי הסוהר על הרצון לדעת על יהדות ולפעול למען היהדות. כולם היו צריכים להיות עם סובייטי, אינטרנציאונליסטיים. העבודה שלנו הייתה מאוד חשובה, מפני שרצינו מכל הלב והכוחות שלנו להחזיר לעם שלנו ידע וגאווה. היו פרויקטים על הנושאים האלו בלי סוף. בכל מקום שהיינו עובדים ופעילים, היהודים התחילו לחזור לתודעה מי הם?, מה הם? ומהי ההיסטוריה שלהם?. כעבור זמן מה, התחלתי עוד פעם לצאת לשליחויות לברית המועצות, שליחויות קצרות. העבודה שלי התרכזה בתוכניות לצעירים. מדינת ישראל התחילה לשווק פרויקטים חשובים כמו: "נעל"ה" ו"סלה".

תכנית "נעלה"

"נוער עולה לפני הורים, היא תוכנית של משרד החינוך להשגת תעודת בגרות ישראלית לבני נוער זכאי חוק השבות מרחבי העולם היהודי. זוהי תוכנית ייחודית וחלוצית המאפשרת לצעירים וצעירות יהודיים מרחבי העולם ללמוד במשך שלוש עד ארבע שנים בתיכונים איכותיים בישראל ולקבל תעודת בגרות ישראלית". התוכנית בנויה כך שאין כל צורך בידיעת השפה העברית כתנאי מקדמי ללימודים בתוכנית. אחרי בחינות רציניות במקום המגורים של התלמידים, מביאים ארצה כמה מאות ילדים, שגרים בפנימיות ודואגים להם  לכל. התכנית מתחילה עם בני נוער מגיל 15. הם לומדים עד קבלת בגרות.

תכנית סל"ה – תוכנית של הסוכנות היהודית לעולים צעירים ממדינות חבר העמים לשעבר.

"סלה", ראשי תיבות של התכנית "סטודנטים לפני הורים". התכנית מיועדת לבני  17-18. הם גם גרים בפנימיות. לומדים במשך שנה שפה, היסטוריה, מורשת. התכנית נמשכת שנה ולאחרי זה הסטודנטים יוצאים לחיים עצמאיים. חלק מהם רצו לשרת בצבא, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי בגלל הגיל. חלק נכנסים לאוניברסיטאות וקולג'ים, וחלק פשוט התחילו לעבוד, הם רוצים להתבסס ולהרגיש את עצמם מבוגרים.

הייתי יוצאת באופן קבוע לברית המועצות לשעבר לשליחויות קצרות. הכנו את התפקידים שלי בחו"ל, הייתה הסברה. הסתובבתי בין הערים והסברתי לקהילות יהודיות, מה זה חיים בארץ. אנשים הרגישו את האהבה שלי למדינת ישראל וגאווה על העובדה שאני אזרחית במדינה הזו, ואני בטוחה שזה השפיע על חלק מהם לעלות ארצה.

דבר שני שאני עשיתי בשליחויות, פעמיים ואפילו שלוש פעמים בשנה יצאתי למבחנים של פרויקט "סל"ה". התפקיד שלי היה  לשמש מעין פסיכולוגית. קיבלנו הרבה הרצאות והדרכות איך לעשות את עבודתנו. על מה לשים לב לנקודות חשובות למשל: עד כמה סטודנט או סטודנטית מוכנים לחיים עצמאיים וכד'.

חרשתי את כל ברית המועצות לשעבר, הייתי מגיעה למקומות שבחיים לא שמעתי על קיומם. הגעתי עד גבול רוסיה במזרח לערים חברובסק (באחת הפעמים בחורף היה -34 מעלות) וולדיווסטוק. הערים האלו נמצאות מול יפן. למדתי הרבה מאוד על החיים של היהודים. על עשרות שנים של איסור מוחלט, להיות קשורים ללאומיות ודת. בכל פעם התפעלתי מחדש כשהייתי נוכחת להתפרצות רגשית חמה, הקשורה לעם היהודי ולקשר של עשרות שנים, שהמשטר הקומוניסטי דיכא אותם.

הזוית האישית

בת שבע בן דוד: עד היום אני פוגשת לפעמים סטודנטים מהתוכנית הזו שנקלטו בארץ. משמח אותי מאוד שהם מצאו את עצמם בישראל והם מרגישים שזה הבית שלהם.