מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1952, במושב אביחיל. מושב אביחיל נקרא כך על שם אבי חייל והוקם על ידי חיילי הגדוד העברי. שם גרו גם סבי (שהיה חייל בגדוד הפרדות) וסבתי.

ילדותי עברה עלי במושב כאשר את מרבית הימים, מלבד הביקורים הסדירים בביה"ס, העברנו בתנועת "הנוער העובד והלומד", בקריאת ספרים ובמשחקי חברה.

בשנת 1970 התגייסתי לצבא ושרתתי בתחילה כמשקי"ת ת"ש. לאחר מכן, כקצינת בטחון שדה – תפקיד מעניין מאד וסודי, שבמהלכו זכיתי גם לחקור אירועים חשובים שהיו במהלך אותם השנים (כגון תפיסתו של קוזו אוקומוטו- שהיה טרוריסט יפני חבר ארגון "הצבא האדום היפני" שעמד בראש חוליית מחבלים מתאבדים וביצעה טבח בנמל התעופה לוד ב – 30 במאי 1972).

בתום השירות הצבאי עבדתי ולמדתי. עבדתי כמדריכת חבורות רחוב בשכונת מצוקה, שכונת דורה בעיר נתניה, ולמדתי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. לאחר שנתיים של עבודה מעניינת ושל ניסיונות להחזיר למוטב את נוער שכונת דורה, עזבתי את עבודתי ואת לימודיי לרגל נישואיי לחיים, שהיה מנהל מתנ"ס בחבל תענך. עברתי להתגורר בחבל תענך ושם עבדתי בבית הספר היסודי כמורה לחשבון.

בשנת 1979 עברנו לבית שמש לרגל עבודתו של בעלי. בתקופה זו כבר טיפלתי בשתי בנותיי: קרן ולינור. עשיתי הסבה ללימודי הוראה בתיכון ויחד עם לימודיי התחלתי את עבודתי בבית הספר התיכון בעיר כמחנכת ומורה ללימודי מינהל, מחשבים ומשאבי אנוש.

בשנת 1990 בנוסף לעבודתי כמורה בביה"ס התיכון, התחלתי לעבוד בנדל"ן כיזמת וכמתווכת.

בשנת 1998 לאחר שחליתי במחלה קשה איתה התמודדתי כשנה, עסקתי רק בהוראה ובחינוך והייתי מורה, מחנכת, רכזת ומנהלת פנימיות יום.

בשנת 2005 פרשתי מעבודת החינוך ושבתי לעסוק בעסקי הנדל"ן.

תעודת העלייה לארץ ישראל

תעודת העלייה של סבתי לארץ ישראל משמשת עבורי כחפץ משמעותי. סבתי רבקה קורן ז"ל הייתה דמות מאד משמעותית עבורי, חלוצה בתחומה, אישה עם רגליים על הקרקע שידעה יותר מכל מהי חוכמת חיים וחוכמת הרחוב, וגידלה 4 ילדים באמצעים קשים ודלים. סבתי ז"ל היא הניצולה היחידה למשפחתה, כל שאר אחיה, 9 במספר, על משפחותיהם הענפות נספו בשואה. סבתי היחידה שעלתה לארץ ושרדה. היא אהבה מאד את ארץ ישראל והנחילה בנו את אהבתה ואת ערכיה.

תעודת עלייה

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

אבי ז"ל היה פעיל בשירות המילואים ומדי פעם היה מקובל שחיילים מהיחידה יגיעו עם דף קשר כדי לוודא ולבדוק שהפרטים של חיילי המילואים הינם נכונים. יש לזכור שבאותם הימים לא היו טלפונים ופלאפונים… גרנו קרוב מאד לטול-כרם, ישוב ערבי שממנו יצאו ערבים לפגע באותם ימים. היינו מאד קרובים לגבול.

לילה חורפי, בשעה מאוחרת, נשמעה דפיקה על הדלת בעוד שהוריי מתכוננים לשינה במיטתם. אבי התעצל לקום וביקש מאמי לפתוח את הדלת. הוא הניח שאלו החיילים שהגיעו לאמת את הפרטים שלו. הדפיקות על הדלת המשיכו ואמי בכל זאת קמה כדי לבדוק מי דופק בדלת.

ליד הדלת הראשית היה ממוקם חלון ארוך שדרכו ניתן לראות מי דופק בדלת. אימא שלי הסתכלה דרך אותו חלון (יש להדגיש כי היה חושך בחוץ) ולפתע היא ראתה חייל שהתמוטט על הרצפה. היא רצה מהר לאבא שלי וסיפרה לו את שראתה. הם לא ידעו מה לעשות משום שהם פחדו כי אולי זה לא חייל אמתי -אלא מחבל! מצד שני, הם חשבו שאם זה בכל זאת חייל אמתי אז חייבים לעזור לו. לבסוף הם החליטו לפתוח את הדלת ואכן זה היה חייל שהיה מאובק מאד ושיכור.

הם הלכו לבית השכן, שרק לו היה טלפון באותם הימים, וצלצלו לקצין העיר ולמשטרה הצבאית שבאו אחר כך לאסוף את החייל.

אני כילדה קטנה נבהלתי מאד ומאותו לילה ישנתי רק במיטת הוריי, גם אני וגם שני אחיי צמודים וחבוקים בזרועות הורינו.

לאחר בירור שערכנו, נודע לנו שהחייל בילה עם חבריו בדיסקוטק בעיר נתניה. הם השתכרו ואז הם החליטו, מסיבה שאינה ברורה, שהם ישליכו את החייל אצלנו במושב. הוא התעורר ומצא את עצמו על האדמה ליד בית הקברות במושב. הוא התחיל לצעוד עד שחש שכוחו עוזב אותו. הוא החליט לעצור ולבקש עזרה מהבית הראשון שהיה מואר על ידי פנס רחוב – שזה היה ביתנו.

סבתא לילך

"בחולות"

השיר המשמעותי עבורי הינו השיר של יוסי בנאי "בחולות". כאשר היינו ילדים ונערים לא היו טלוויזיות, מחשבים וטלפונים. גרנו במושב והיינו משועממים. בעיקר בימי החופש הגדול. בסמוך למושב שלנו היה בית הבראה שנקרא "בית ההבראה ביתן אהרון" ושם הוקרנו סרטים לנופשים בבית ההבראה. אנחנו שהיינו משועממים, היינו חוצים את כביש מספר 2-כביש תל אביב –חיפה, מגיעים למושב "גבעת שפירא" ששם היינו קונים ארטיק אצל מר זמיר (אביו של צבי זמיר ראש המוסד לשעבר) וממשיכים בדרכנו לבית ההבראה דרך החולות. השיר שהיה אז מתנגן בראשנו ובפינו היה השיר "בחולות" שהיה אז נחשב לשיר הכי "גס". היינו מתגנבים לסרטים בבית ההבראה, צופים בסרטי המבוגרים וחוזרים נפעמים ונרגשים דרך החולות לביתנו באביחיל.

הזוית האישית

לילך: אני ונכדתי רומי וגם המנחה הצעירה שלנו שחר נהנינו מאד מהעבודה המשותפת. דרך סיפוריי וחוויותיי למדו הן רומי והן שחר על ילדותי ועל השוני הרב בין הזמנים, למדו מושגים חדשים וזרים להן-לדור הטכנולוגי שלא ברור לו כל כך איך חיינו אז ללא המדיה, הטכנולוגיה הנפוצה היום, ללא הקניונים ולדעתי באיכות חיים טובה יותר. זו הייתה חוויה מרגשת עבור שלושתנו, חוויה מקרבת ומהנה ביותר.

רומי (נכדה): נהניתי מאוד לדעת מה העבר של סבתא שלי לילך והכרתי את "העולם" של פעם.

שחר (מנחה): מאוד נהניתי לעבוד עם לילך ועם רומי. מדהים לגלות איך חיו פעם וכל פעם ללמוד משהו אחר, העבודה הייתה מאוד חווייתית וכיפית עבורי ומאוד נהניתי מתכנית הקשר הרב דורי.