מאגר סיפורי מורשת

מדוע קוראים לי אריקה

נולדתי בזמן מלחמת העולם השניה. כמו שאתם יודעים, המצע של היטלר היה נגד היהודים. המשפחה שלי רצתה להגן עלי ובחרו לתת לי שם גרמני. אריקה זה שם גרמני. הם חשבו שאם יהיה לי שם גרמני הנאצים לא יפגעו בי. אבל זה לא שינה כלום כי הנאצים לא הצליחו בסופו של דבר לפגוע ביהדות בולגריה. תודה לאל. למה? כי העם הבולגרי הגן על היהודים. הוא לא נתן אותנו לגרמנים.

המקצוע האהוב עליי בבית הספר היה תנ״ך. עשינו ביחד שיעורי בית רבים בתנ״ך. תנ״ך הכיֿ אהוב עלי משתי סיבות. ראשית, בגלל הסיפורים אבל היתה עוד סיבה. מאחר ולא הייתי צברית. צבר (סברס) זה מי שנולד בישראל. בדור שלי הרוב לא נולד בארץ, ולכן היה כינוי ״צבר״ למי שנולד באר. אמרו שמי שנולד בארץ הוא כמו צבר, קוצני מבחוץ ורך וטעים מבפנים. נחזור לענייננו: אהבתי תנ״ך כי מתוקף היותי עולה חדשה, מן הסתם, לא ידעתי טוב עברית. היה לי מאד חשוב לדבר עברית נכונה, ודרך לימודי התנ״ך למדתי גם עברית. אני לא זוכרת לומר איזה ספר/פרק הכי אהבתי בתנ״ך, אבל יש מין קטע מונולוג ששיחקתי אותו בבית הספר לאורך כל השנים בכל הטקסים. זה מתחיל ככה: ״הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים״. כל פעם שהייתי משחקת את זה היו לי דמעות בעיניים וגם עכשו יש לי דמעות. זה פסוק מאד עצוב.

אחר הצהריים הייתי נפגשת עם ילדים מהכיתה, בנות וגם בנים. אהבנו מאד אופרה, זה היה מאד פופולרי בדור שלי. האופרה האהובה עלינו היתה ״אאידה״ שהיא נסיכה מצרית, החלק העיקרי התרחש במערה, ובנינו מערה בתוך הכיתה מהרהיטים שהיו בכיתה: ספסלים, כסאות ושולחנות. עטפנו את החלק האחורי בבד שחור וכל אחר הצהרים אחרי הכנת שיעורי הבית היינו חוזרים לבית הספר ועובדים על האופרה עם הילדים.

הפאדיחה הכי גדולה הזכורה לי היתה בהמשך לסיפור של האופרה. ביום שהצגנו הופעת אופרה, אימא שלי קנתה לי חולצה יפהפיה שעלתה הרבה.  – רגע – לפני שאני מספרת את הסיפור אני רוצה להגיד לכם שבדור שלי לא היו קונים חולצות כמו שלכם קונים, קנו מעט מאוד, אולי פעמיים בשנה. ואימא שלי קנתה לי חולצה יפה ויקרה, אחת היפות, כי היא ידעה שאני ביימתי אז היא קנתה לי אותה לרגל האירוע.  ואז לבשתי אותה בהצגה ובאמצע ההצגה כשנכנסתי לבמה החולצה נתפסה בחלק מהתפאורה והחולצה נקרעה. בכיתי, למזלי היתה לי סבתא גאונה שהצליחה לתפור לי את החולצה, קראו לה ״גרממה פאולינה״.

לא היתה לי חברה אחת הכי טובה, היו לי שתיים והיינו חברות בלתי נפרדות. קראו להן נורה ונורה – לשתיהן קראו נורה. אבל בתחילת בית הספר היסודי רצו להחליף לנו את השמות (לעברת). לשתי ה״נורות״ החליפו את השמות: לאחת החליפו את השם לנורית ולשנייה החליפו לחווה, ולי החליטו שיקראו אסתר. אמרתי את זה לאימא שלי ואימא שלי לא הסכימה לעברת לי את השם לאסתר, אז הסכימו שאני אשאר אריקה. אז היינו חבורה: נורית, חווה ואסתר.

המאכל הכי אהוב עליי בילדות היה משהו שתגידו עליו שהוא מגעיל אבל זה היה מוח, מוח של פרה. ובנוסף זה היה עולה הרבה כסף, אני אהבתי את זה בטירוף. היו מכינים לי את זה כמו שניצל. ועכשיו הסיפור על זה: יום אחד נסענו לטייל בטיילת של נתניה והיתה מסעדה מאוד טובה על החוף. ההורים שלי ישבו לאכול במסעדה עם חברה ומה אני הזמנתי לאכול? מוח כמובן!! וזו היתה מנה הכי גדולה שרק יכולה להיות. אבא שלי שאל אותי אלף פעם: ״את תגמרי את זה? את תאכלי את זה, את בטוחה? זה יקר נורא״ אמרתי: ״בטח !! בטח !!. ״ והביאו לי דבר עצוםםם!! ואני אכלתי ואכלתי עד שהתפוצצתי ולא יכלתי לגמור את זה… כמובן שהיה סקנדל, צעקו אליי, ואז לא היה מקובל לקחת הביתה את מה שלא אכלת, האוכל נשאר במסעדה. אבי אמר לי שבחיים הוא לא יקנה לי את זה יותר, וכך היה.

חפץ שאהבתי

בגיל שש שיחקתי בפעם הראשונה בתיאטרון ונתנו לי תפקיד להיות השושבינה בחתונה, ונתנו לי בובת ארנב, שאני אעלה איתה לבמה במקום פרחים. אני נורא רציתי להראות לכולם שאני גדולה אז החבאתי את בובת הארנב מאחורי הקלעים ונכנסתי בלעדיה. ואז כשההצגה נגמרה לקחתי את הארנב אליי הביתה. במשך שנים זהו היה החפץ האהוב עלי מכל (גם לא היו צעצועים).

בית הספר

מאוד אהבתי את מבנה בית הספר שלי, עד היום כשאני נזכרת בו יש לי נוסטלגיה אדירה. בית ספר היה בן שלוש קומות, הכיתות הנמוכות היו בקומות התחתונות והכיתות הגבוהות היו בכיתות העליונות, בזמני לא היתה חטיבה. זה אומר שלמדנו מ כיתה א׳ יד כיתה ח׳ ובכיתה ט׳ הלכנו לתיכון. אהבתי מאוד ללכת לבית הספר, כל המשחקים וכל החברים היה שם. מה שעוד אפשר לציין הוא שבזמני לא היו חוגים, אבל במסגרת הלימודים היו לנו שיעורים שהיו כמו חוגים כמו התעמלות ושיעור מלאכה בו בנות למדו לתפור והבנים עשו נגרות, והיה שיעור חקלאות שיצאנו לגינת בית הספר הענקית עם עצי פרי והיינו מטפחים אותה. כשהיו פירות היינו קוטפים ואוכלים כל אחד בשיעור שלו… לא היה חוגים כמו היום, שמי שרוצה יכול ללכת לחוג ולשלם כסף. בבית הספר זה היה שונה, זה היה כחלק ממתכונת הלימודים. בזמן הכנת שיעורי הבית, מאחר ולא היו אינטרנט ומסכים אז היו אנציקלופדיה וספרים. בשנים הראשונות של בית הספר היתה אנציקלופדיה בשם: ״מכלל״ והיום יש אנציקלופדיה באינטרנט שנקראת ויקיפדיה. הייתה לנו בבית הספר תלבושת אחידה מלאה, החצאית והמכנסיים בצבע כחול כהה, החולצות תכלת. החולצות היו עם צווארון עגול והיה סרט כחול שיתר את הצווארון וכיס על החולצה עם סמל של בית הספר. כל אימא תפרה את הסמל לכיס ולי סבתא תפרה. ואותה תלבושת אחידה היתה לי בתיכון, רק הסמל היה שונה, אבל כל הלבוש אותו דבר. היה לזה היגיון מאוד גדול ועד היום יש לזה היגיון מאוד גדול: מאחר והיו ילדים משכבות אוכלוסייה שונות, חלקם שלא היה להם כסף בכלל וחלקם היו קצת יותר עם מבוססים, התלבושת יצרה אחידות. אני הייתי בין האמידים יותר, אמנם לא הייתי עשירה אבל אבא שלי פירנס. הסיבה לתלבושת אחידה היא זו שלא הגיוני שילדים מסוימים יגיעו עם תלבושות מפוארות וילדים אחרים עם בגדים ישנים ולא יפים, אז עשו תלבושת אחידה.

הזוית האישית

אריקה, אורי ויובל: אנחנו מקווים שיהיו עוד הרבה עבודות משותפות שכאלה.