מאגר סיפורי מורשת

שמי חניתה. נולדתי cכפר גלעדי בשנת 1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל. בחדר השינה שלי תלויה תמונה, תמונה אותה אני שומרת עוד מבית הורי, תמונה של ילדה יפה עטורת שיער זהוב ועיניים הצופות על העתיד. הילדה הזאת  היא אני – חניתה רובינשטיין בת החמש. כל בוקר מסתכלת אני על התמונה, וזיכרונות מילדותי מציפים אותי. מתבוננת אני בתמונה ורואה את אבי ואת אמי עומדים לצידי ולוחשים לי : "את חניתה שלנו – את ישראל". הורי מבוני ולוחמי המדינה תרמו רבות לבנייתה של ארץ ישראל .

כאשר נולדתי בשנת -1948 נולדה גם המדינה, המדינה שאני כה אוהבת. את שמי חניתה קיבלתי כשם קיבוץ שקם וחיזק את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל . אבי בברכתו אלי אמר: "חניתה תבורכי ותברכי במעשייך את מדינת ישראל".

הורי חינכו אותנו לאהבת ארץ ישראל וסיפרו לנו לא מעט על תרומתם לבניית המדינה. בפגישות משפחתיות כיום מעלים אנו, לא פעם, דמויות מהעבר. דניאל נכדי הבכור נולד לפני 19 שנים, אותו קיבלתי במתנה ליום הולדתי. דניאל ביקש לספר על דמות מיוחדת אותה יוכל לאמץ, לחקור וללמוד ממנה. בחרנו יחד דמות ממשפחת אבי, מרדכי זמלר שמו, שנפל במלחמת השחרור בקרבות בעמק הירדן. נסענו יחד לבקר אותו בבית הקברות הצבאי בדגניה, המקום בו נפל. אבי עלה ארצה בתחילת מלחמת העולם השנייה, כל משפחתו הושמדה בשואה. הזמן הוא מלחמת השחרור בארץ, אבי שירת כמפקד גזרה בעמק הירדן וכאן הוא קיבל הודעה שבן דודו מפולין הגיע ארצה ומחפש אותו. הם נפגשו ובן הדוד הציע לו כמתנה שעון. אבי סירב למתנה ואמר: "פעם אחרת". הקרבות בעמק הירדן היו קשים וחיילים רבים נפלו. מספר ימים אי אפשר היה לפנות את הגופות ובגלל החום אי אפשר היה לזהות אותן מאוחר יותר. בסיום הקרבות זיהה אבי את גופתו של בן דודו לפי השעון על היד.

את הסיפור הזה בחר דניאל לקחת במסעו למחנות ההשמדה בפולין והקריא בגאווה בפני כל המשתתפים את פועלו של האיש.  היום אני בת – 69 ,יושבת אני מול התמונה כשלצידי נכדיי, יושבת אני וחושבת מה היא תרומתי למדינה, תרומה אותה אוכל להעניק לנכדיי והם יעניקו לדור החדש. רבות חשבתי מהי הברכה  שאוכל אני להעניק לנכדיי , ואכן מה היא ? יחד הגענו למסקנה : אהבתנו לארץ ישראל היקרה, היא לנו המדינה האחת והיחידה  ואין לנו אחרת מלבדה. תמיד כשאני מסתכלת על התמונה  אני רואה את הילדה שרצה ברחבי הכפר, ששיחקה עם חברות בצפון הארץ. אני רואה את אבי ואמי בדמיוני כאשר אליהם הצטרפו ילדי ונכדי וכולם אומרים אנחנו ארץ ישראל !!!!!!!

הזוית האישית

טליה: נהניתי להיות עם חניתה כי לא כל יום פוגשים אישה טובת לב, בעלת ידע רב. הפגישות קירבו בינינו.

חניתה: טליה היא לא הנכדה שלי אלא תלמידה שבחרתי לעבוד איתה. מאוד נהניתי לענות לטליה על השאלות שהיא שאלה בקשר לארץ ישראל ולקשר האישי שלי למדינת ישראל. סיפרתי לה על קיבוץ חניתה וההתיישבות שם והיא הסבירה לי על הפעלת המחשב.