מאגר סיפורי מורשת

תחת כנפיי 

ברצוני לספר על חשיבותה של עצמאות אישית וחופש הבחירה הנמצאת ברשות כל אחד ואחד מאיתנו, עצמאות אשר ליוותה אותי לאורך כל חיי, מילדותי ועד היום. עצמאות אשר אפשרה לי לסייע לכל יקיריי – משפחתי וחבריי, להביא לליכוד המשפחה, לסייע לצרכי הוריי לאורך השנים, להכיר חברים, לספק את כל צרכיי כאוות נפשי, לקיים את מורשת הוריי – אנשים ישרים, חרוצים, אוהבי אדם ושומרי המסורת היהודית, לעזור לזולת ולדעת שבזכות זאת לא יחסר לי כלום. 

 

נולדתי בעיר ענס שבתימן, בת רביעית בין חמישה אחים, להורי – חסן ומרים גמליאל, שם חייתי עד לגיל 5, עת עליתי ארצה. לנוכח גילי הצעיר אינני זוכרת את חיי בתימן אך ידוע לי כי לא ידענו כל מחסור, חיינו חיים טובים וקיימנו יחסי שכנות טובים עם שכנינו הערבים. החזון של העליה לארץ ישראל, עבר כחוט השני בחיי היהודים בתימן, זה היה חלום של כל יהודי בתימן לעלות לירושלים וארץ הקודש. 

 

בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה ועם פתיחת שערי הארץ עלתה משפחתי ארצה, בהיותי בת 5, בעליית ״מרבד הקסמים״ (נקרא גם: ״כנפי נשרים״). בתחילה חיינו באוהלים באשתאול, ליד ירושלים. לאחר מכן עברנו למעברה בעיר גדרה. החיים במעברה היו מרוביי קשיים ומלווים בצפיפות רבה, כך למשל זכורה לי אי הנעימות הרבה של שימוש במקלחות משותפות (נפרדות לנשים וגברים), אך הגשמנו את חלומינו וחזונינו והחיים המשיכו, ואף הופיעו ניצנים חדשים של שמחות, ובמשך השהות במעברה אחי שלום הכיר והתחתן עם מזל, אשתו היום. 

 

בחלוף כשלוש שנים לערך, בהיותי בת 8, עברנו מהמעברה לשיכונים בגדרה, שם למדתי בבית ספר דתי בשם ״בית יעקב״. בילדותי ובערך בגיל 10 יצאתי לעבוד בחופשים – עבדתי בשדות חקלאיות בשם ״שחמה״ – נסעתי עם הוריי במשאית מהבית לשדות לעבודת קטיף וגירוש ציפורים. אני יצאתי לעבוד מרצוני כדי להנות – בכסף שקיבלתי קניתי כרטיסים לסרט, ממתקים וכו׳. הורי נתנו לי החופש לעשות כרצוני ללא מגבלות וסמכו עלי מאוד, זאת הייתה המנטליות והחינוך בבית – לא ממקום של כפיה, אלא ממקום של בחירה וחופש. 

 

באחד הימים אני וארבע מחברותיי לבית הספר (חברתי הטובה ביותר הייתה אז ברכה דוד ואנחנו בקשר עד היום) החלטנו שאנחנו רוצות ללכת ללמוד בפנימיה, ואכן כך היה. בהיותי בת 13 יצאתי ללמוד בפנימיה לבנות בשם ״רמת אליהו״. הפנימיה היתה במקום מבודד, מסביבה שדות פתוחים ופרדסים, במרחק של כ 30 דקות מהיישובים ומבית הוריי,  שם המשכנו את הלימודים, עבדנו במטבח, רעינו פרות ושמרנו על הפנימיה בלילות. זכור לי אחד הלילות שבו שמרתי עם חברתי, שמענו דפיקות מהמשק ורצנו בבהלה למדריך, אשר במקום להרגיע אותנו צעק עלינו שבסך הכל מדובר בחמור שרוקע עם רגליו, והחזיר אותנו מייד לעמדת השמירה. במקום זאת, אני וחברתי כל כך חששנו וברחנו לחדר השינה שלנו שם שהינו ושוחחנו כל הלילה עד לסוף המשמרת.

 

אחרי שנה עברתי לפנימייה בהוד השרון רמתיים שנקראת נצח ישראל לא ישקר ושם המשכתי את הלימודים בבוקר למדנו ואחר הצהריים כאשר הגיע תורי עשיתי תורנות במטבח. ובשעות הפנויות יצאנו למושבה לטייל כמה חברות וחזרנו בשעות מסוימות שקבעו לנו בפנימייה. מפני שהיתה משמעת מאוד קפדנית בפנימייה. במקביל הורי ומשפחתי עבדו כל היום בחקלאות, עבודה פיסית קשה, לקיום מחיית המשפחה. ואני נהניתי מעצמאות וחופש.  בסופי שבוע הייתי הולכת עם כל החברות ברגל לבקר את המשפחה. אלה היו ימי אושר ותום. 

 

בגיל 15 חזרתי לבית הוריי והתחלתי לעבוד לפרנסת המשפחה. בשנות ה – 60 עברנו לגור בהרצליה. ברווקותי הייתי קשורה מאוד לאחיי ומשפחתי – בעיקר עזרתי לשלום, אחי הבכור, ואשתו מזל, בגידול חמשת ילדיו (שלומית, מלכה, נחמיה, רוני ויוחאי)- סייעתי בדאגה לצרכיהם – לקחתי אותם המון לבילויים בים, לגן החיות, לכותל המערבי בירושלים וכד׳.  הכל נעשה ממקום של רצון טוב ואהבה, מאוד התחברתי לאחיינים שלי ואהבתי אותם ועד היום אנחנו בקשר טוב וחם. בנוסף, עזרתי להורים בניקיון הבית, קניית מצרכים ועוד. כמובן, דאגתי לשמור לי כסף לחיסכון. 

 

בגיל 28 הרגשתי תחושת מיצוי של חיי הרווקות והחלטתי שהגיע הזמן להקים משפחה. הכרתי את יעקב בעלי, התחתנו  ועברנו לגור בבית הוריי למשך 5 שנים, במהלכן נולדו שלוש בנותיי – ענת, לואיז ודנה, והוריי סייעו לנו רבות בגידול הבנות. בחלוף 5 שנים אני ובעלי רכשנו דירה בהרצליה, ללא סיוע מההורים. עם הקמת המשפחה, התחזק מאוד הקשר שלי עם אחותי הבכורה, צביה חראד, אשר סייעה לי מאוד בגידול הבנות. צביה נשואה לטוב חראד עוד טרם העליה לארץ, אך לא זכו להביא ילדים, ולמעשה בנותיי בילו את ילדותן תכופות איתה ורואות בהם אם ואב, וכיום גם נכדיי, בקשר הדוק עמם ורואים בהם דודים ממעלה ראשונה. הקשר התחזק מאוד בינינו ואנו דואגות האחת לשניה, אני קשורה מאוד לאחותי ומנעימה רבות את זמנה בשבתות, מייעצת לה בכל, ודואגת ללוות אותה ואת בעלה בכל וגם בענייני הבריאות ורק עליי היא סומכת לגבי עתידה. 

 

גידול וחינוך הבנות היו כנר לרגליי – היה חשוב לי מאוד להגיע בשעת צהריים להכין ארוחת צהריים חמה, לשבת עמן להכין שיעורי בית, לרדת עם הבנות למשחקים ולהשקיע בחינוכן. בתקופת ילדותן הגם שהיתה תקופה של משבר כלכלי בארץ ואנו המשכנו בתשלומי המשכנתא, המשכתי לעבוד ולא חסר לנו כלום. 

 

המסירות והדאגה למשפחה תמיד היתה בראש סדר העדיפויות שלי, קודמת לכל, גם להנאה וסיפוק צרכים אישיים. השנים עברו וחלפו, בנותיי גדלו וענת, בתי הבכורה, התחתנה וילדה את שלושת נכדיי – עמית, טל וליאם. מעת לידת בנה הבכור בשנת 1998 ועד היום, בכל יום חול, ולעתים גם בסופי שבוע, אני מטפלת ומסייעת לה בגידול הנכדים בליווי בעלי, מופיעה בפתח ביתה להכנת ארוחת הצהריים לנכדים ויורדת עמם למשחקים בגינות, בקניונים, פארקים ובחוגים. דנה, בתי הקטנה, ילדה את יונתן בן השנה וחצי בשנת 2013, היא גרה עם משפחתה בגבעתיים, ואמנם בשל המרחק קשה לי לעזור בגידולו, אך עדיין אם הוא חולה או נדרשת עזרה, אני מתגייסת לעמוד לצידה. 

 

המסורת והיהדות הינה חלק בלתי נפרד מחיי -הדלקת נרות, קידוש בשבת, ואני חוגגת את חגי ישראל  ביחד עם כל המשפחה  ותמיד עם אחותי צביה. כיום הנני בת 72 אך מרגישה צעירה ברוחי, נשואה ליעקב, אם לשלוש בנות מקסימות ומדהימות  וסבתא לארבעה נכדים נפלאים ואהובים, הייתי ועודני אוהבת ומסורה למשפחתי. כל שיש לי הישגתי ביושר ובכוחות עצמי, בעצמאות ובחופשיות, אני מאמינה שזה ההולך ביושר יש ברכה במעשיו, וזוהי המורשת שלי לדור ההמשך.  

טל מספרת: הביטוי שסבתא שלי אומרת: "בזיעת אפך תאכל לחם".