מאגר סיפורי מורשת

אני, שושנה פרימו, ילידת 10.04.1948, ביתם השלישית של יונה וזכריה עטואר. נכדה לאברהם ומאירה חג'בי, וסבתא של אריאל.

היו לי 9 אחים, כעת יש 8. אח אחד נהרג בתאונת דרכים בשנת 1978 בהיותו בן 17 שנים.

בשנת 1969 נישאתי לנסים פרימו ז"ל. יחד הקמנו משפחה בת שלושה ילדים: אופיר, יעל ומורן, וברוך השם נולדו לנו 8 נכדים, שהם נינים לזכריה ויונה.

מצבי המשפחתי כיום, אלמנה.

היסטוריה משפחתית

משפחת אמי

סבי וסבתי מצד אמי עלו מתימן בשנת 1928 מטעמי כמיהה לציון. הדרך לארץ ישראל ממקום מגוריהם בתימן הייתה קשה ומפרכת. הם הלכו ברגל קילומטרים רבים, תוך סכנות שארבו להם בדרך, ושם נולדה יונה. הם הגיעו לעדן, עיר הנמל, עם תינוקת. משם עברו במעבורת למצרים. מפורט סעיד שבמצרים הם נסעו ברכבת לשער עליה שבתל אביב. בהגיעם לישראל אימי יונה היתה בת שלושה חודשים. בישראל הם השתקעו בראשון לציון בשכונת שיבת ציון. סבי עבד בפרדסים וסבתי טיפלה במשק בית ועסקה בגידול וחינוך הילדים.

משפחת אבי

אבי, זכריה עטואר, נולד בתימן בשנת 1922. הוא התייתם מאביו ואמו בגיל צעיר. באותם ימים היו בתימן גזרות על היהודים. הממשל, האימאם, פקד לאסלם את כל הילדים היתומים. המבוגרים מצאו תחבולה והשיאו את היתומים כדי להוכיח את בגרותם וכך שמרו על הילדים מפני התאסלמות. על כן ערכו לאבי חתונה פיקטיבית עם קרובת משפחה. נישואין שלא מומשו מעולם. ב 1943 עלה אבי בעליית הנוער מתימן דרך נמל עדן.

כשהגיע אבי לארץ הוא נשלח לקיבוץ חילוני. בקיבוץ שהה זמן מה ועזב כיוון שאורח החיים החילוני לא התאים לו.

הימים היו ימי המנדט הבריטי ובארץ פעלו מחתרות למיגור המנדט, אבי הצטרף לאצ"ל.

לאחר שניסה לחיות במספר מקומות הגיע לראשון לציון לשכונת שיבת ציון. שם פגש במשפחתה של אמי.

סיפורם של הוריי

אבי, שהיה בחור צעיר, יפה, חזק ומלומד בתורה, מצא חן בעיני סבי מצד אימי והוא לקח אותו תחת חסותו.

יחד הם עבדו בפרדסים. לימים אמי הצטרפה לעבודה ושם נוצר המפגש.

אבי ואמי נישאו בשנת 1945 בחצר הבית של סבתי וגרו בחדר בקרבת מקום להוריה.

לאחר שנולדה אחותי הבכורה הם עברו לגור בשכונת "עזרה ובצרון", שכונה קטנה שהוקמה בחולות ראשון לציון. שם נולדו עוד שני ילדים – אחי ואני – בתם השלישית.

אני נולדתי חודש לפני ההכרזה על מדינה יהודית והימים היו ימי מלחמה. אבי גויס לצבא ההגנה לישראל, שקם שבועיים לאחר קום המדינה, והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות.

אמי, שהייתה מטופלת בשלושה ילדים קטנים, נאלצה להישאר לבד אבל בסביבה תומכת של שכנים.

אמי מספרת בחיוך, שבזמן האזעקות היא רצה איתי ועם שני אחיי למקלט. המקלט היה שוחה ארוכה שכוסתה בפחים ועל הפחים חול להסוואה, לשוחה היו שני פתחים ואחיי רצו מפתח לפתח ואמי התרוצצה אחריהם, כשאני בזרועותיה, כדי לשמור שלא יצאו מהמקלט.

בשנת 1949, שנה לאחר שנולדתי, הוריי יחד עם סבי וסבתי רכשו שטח אדמה בנחלת יהודה.

סבי וסבתי בנו בית והוריי בנו צריף קטן שבו עברה עלי ילדותי היפה.

אבי עבד בבית אריזה למשלוח תפוזים לחו"ל ובנוסף היה לו מפעל קטן לייצור בלוקים אשר שימשו לבניית הבתים במדינה המתפתחת.

אנחנו לא הרגשנו את תקופת הצנע, כי אמי הקימה משק חי קטן שהיו בו פרה אחת שהניבה חלב, מס’ עזים, תרנגולות, תרנגולי הודו ואווזים.

אמי הקימה גם בוסתן עצי פרי וגינת ירק, כך שרוב הצרכים התזונתיים למשפחה היו תוצרת בית.

אורח החיים בבית היה דתי, שמרנו שבת וחגגנו את חגי ישראל כהלכתם יחד עם סבי וסבתי, שכאמור גרו בשכנות לנו.

שנות ילדותי ונישואי

היישוב היה יישוב חקלאי חילוני בעיקרו, מערכת החינוך הייתה ממלכתית.

נשלחתי לגן בנחלת יהודה, שם למדתי שנתיים. יש לי זיכרונות יפים ונעימים מהגן ועד היום אני זוכרת את לאה הגננת ומרים "העוזרת" , כך נקרא אז תפקיד הסייעת לגננת.

בגן היו לנו ערוגות ירק ובהן צנוניות, בצל ירוק וגזר, מהם התורנים ומרים הכינו את ארוחת הבוקר.

המעבר לכיתה א’ היה מעבר טבעי ביותר, מכיוון שגן הילדים היה צמוד לבית הספר. לקראת כיתה א’ רקמנו מפית אוכל ששימשה אותנו לארוחת עשר בבית הספר.

היום הראשון בכיתה א’ היה מרגש מאוד, המורה שושנה שוורץ כתבה על הלוח "שלום כיתה א’", חילקה לנו חצי מחברת וכל אחד העתיק מהלוח "שלום כיתה א’".

המורה שושנה הייתה אישה מבוגרת, יפה בעיניי, עם שיער ארוך אסוף, מדברת בקול סמכותי ברור ונעים. היא הקפידה מאוד על כתיבה נכונה והקדישה זמן לכתיבה תמה.

בבית הספר היסודי למדנו עד כיתה ח’.

שנות ילדותי ונעוריי בבית הספר היו מלאי חוויות טובות – שילוב של לימודים, טיולים בארץ ישראל ויחסים חברתיים חמים.

גם אצלנו הייתה "מלכת הכיתה" וגם הגאון של הכיתה. כמובן שכל בת רצתה להתקרב למלכת הכיתה וכל ילד בסתר ליבו התקנא בגאון של הכיתה ורצה להידמות לו. תככים וחרמות לא היו, אבל מקובלים יותר או פחות כן היו.

הדבר שהגביל אותי בקשרים החברתיים זו העובדה שניהלנו אורח חיים דתי ורוב חבריי היו חילונים. בצופים הפעולות התקיימו בשבת ועובדה זו הקשתה עליי להשתתף בכל הפעילויות, הטיולים והמסעות. למרות זאת היו לי חברים.

בהיותי בתיכון התפרסמה מודעה בעיתון על לימודים בבית ספר לאחיות "אסותא", במסגרת פנימייה וללא תשלום. ניגשתי לבחינות והתקבלתי.

ב- 1968 במסיבת יום העצמאות חברה הכירה לי את נסים פרימו, מי שעתיד להיות בעלי.

עם סיום לימודיי בשנת 1968 המשכתי לעבוד ב"אסותא" ובתל השומר במחלקה לדיאליזה.

ב- 1969 נסים ואני התחתנו, קנינו דירה בפתח תקווה שם נולדו שלושת ילדינו.

עם הולדת בני בכורי עברתי לעבוד בבריאות הציבור – בטיפת חלב ובבתי ספר.

ב- 1985 עשינו מפנה ועברנו לגור במושב גן השומרון, להגשים חלום ולחזור לחיים כפריים, להם הייתי מורגלת. לספק לילדיי מרחב לגדילה והתפתחות באקלים חברתי כפרי ולממש את אהבתם לבעלי חיים. עם הזמן ילדיי נישאו ונולדו נכדיי כאן בגן השומרון.

מנהגים בבית הוריי ובמשפחתי

בבית הוריי בשבתות, עם חזרת אבי ואחי מבית הכנסת, נערך קידוש וארוחה משפחתית עם שירי שבת. כל שבת ושבת, לאחר הארוחה החל אבי בלימוד תורה לבנים. מגיל שלוש שנים הוא הקפיד ללמד אותם קריאה בתורה בהגייה תימנית ולפי טעמי המקרא ודקדוקם. משידעו לקרוא לשביעות רצונו, לימד בקפידה יתרה קריאת פרשת השבוע ואמירת תרגום אונקלוס לאחר כל פסוק והפטרה. בעדה התימנית, ילד שהיה בקיא בקריאה כהלכה עלה לתורה וקרא בתורה עוד לפני היותו בר מצווה. בבית שהקמנו, נסים ואני, ניהלנו אורח חיים חילוני. בשבתות נהגנו לטייל ברחבי ישראל על מנת להשריש לילדים היכרות ואהבת הארץ. נהגנו להשתתף בצעדות במסלולים משפחתיים ומגיל צעיר הילדים הלכו מסלולים שלמים. במשפחתי, יצרנו מנהגים שהפכו למסורת כמו ארוחות שישי אצל ההורים.

בילדותי ערכנו ארוחות משותפות בבית סבי וסבתי בכל יום שישי. עם הזמן, כשאני ואחיי נישאנו, המפגשים עברו אל בית הוריי ונפגשנו אצלם אחת לשבועיים. בימים אלה המפגשים מתקיימים בביתי אחת לחודש. המפגשים תמיד נעימים ונינוחים ובני המשפחה משתפים אחד את השני בחוויות שחוו במשך החודש. בפסח ובראש השנה התקבצנו כל אחיי ואחיותיי אצל הוריי כדי לחגוג את החגים כהלכתם. למחרת ליל הסדר ובראש השנה נהגנו להתכנס באופן קבוע ומסורתי אצל הורי בעלי נסים, גם לאחר שנפטרו אנו מקפידים להמשיך מסורת זו. אחנו נפגשים באופן קבוע בתאריכים אלה. היפה במפגשים אלה הוא שנכדיי זוכים לפגוש, לשחק ולשמור על קשר עם בני דודים מדרגה רביעית.

סיפורו של חפץ

גדלתי במשפחה דתית מרובת ילדים. במשפחתי היה נהוג לחגוג לבנים בר מצווה בעלייה לתורה ובסעודה חגיגית רבת משתתפים. לבנות לא חגגו בת מצווה, אבל הבנות קיבלו מתנת בת מצווה תכשיט: שעון או שרשרת. אני, סבתא שושי, בחרתי לספר את סיפורה של מתנת יום הולדתי ה- 12 שהיא שרשרת זהב עם תליון לב ומפתח. שרשרת זו קיבלתי במתנה מאמי והקדשתי אותה לבתי יעל בחגיגת בת המצווה שלה. השרשרת תוקדש לנכדתי אריאל כשתהיה בת מצווה.

הסיפור שמאחורי שרשרת הלב והמפתח

השרשרת מסמלת את הערכים שאמי הנחילה לנו.

השרשרת עשויה מחוליות חוליות שמסמלות את שרשרת הדורות.

כל דור ודור הוא חולייה נוספת לשרשרת הדורות.

הלב והמפתח הם חפצים סמליים לערכים ולערך החיים שאמי הנחילה לנו.

כשקיבלתי את המתנה אימי אמרה: "אני נותנת לך לב ומפתח, מפתח שיפתח את לבך לראות את הנעשה סביבך, לעזור לזולתך, לפתוח לבך, להיות סקרנית ללמוד ולהתפתח להיות קשובה גם לאנשים השונים ממך, לעשות מעשים טובים בתוך המשפחה ובקהילה."

מורשת זו אני הורשתי לבתי יעל, שתוריש אותה לנכדתי אריאל.

הזוית האישית

סבתא שושי: שמחתי מאוד להפגיש את אריאל נכדתי עם סיפור חייה של משפחתי שלא היו ידועים לה קודם, בזכות הפעילות העמקתי את ידיעותיי על עברם של הוריי, שעודם בחיים, וזכיתי לשמוע סיפורים מעברם שלא היו ידועים לי. בעקבות המפגשים הקשר ביני ובין אריאל התהדק , היה לי מאוד נעים לשהות במחיצתה בזמן כתיבת העבודה והיה לי העונג להעביר לה את מורשת משפחתנו. היא גילתה התעניינות בתולדות המשפחה.

אריאל: היה לי כיף מאוד לעשות את העבודה, למדתי אוצר מילים חדש ולמדתי עוד על המשפחה שלי והשורשים שלי.