מאגר סיפורי מורשת

ילדות

היו לנו חיים קשים עם הערבים בטוניס. אומנם היו קשרים בין המבוגרים, היהודיים והערבים, קשרי שכנות, קשרי עסקים, וקשרי חברות אבל בקרב הילדים והנוער היה פחד וסכנה, כי הנערים הערבים היו נוהגים באלימות כלפי היהודים לכן לא סיימנו את לימודי בית הספר. הלכנו לבית הספר אבל רק לתקופה קצרה כי בית הספר היה רחוק והדרך הייתה מסוכנת והרגשנו מאוימים. אני, כמו כל הבנות, נשארתי בבית. שיחקנו עם יהודים אחרים בבית שלנו ובבית שלהם. הלכנו לבית ספר למלאכה קרוב לבית, שם למדתי רקמה, תפירה, סריגה, רקמנו מפיות, סדינים מיוחדים, וסינרים לתינוקות. בקרב הקהילה היהודית לא היה נהוג שאישה או בחורה יצאו לעבוד מחוץ לבית. גם לא היה נהוג לשאול מה הסיבה. עשינו מה שאמרו לנו המבוגרים מאתנו ולא התווכחנו עם מה שהיה נהוג. כנראה שהסיבות היו: הסכנה, התרבות, והדת. לכן היינו הבנות הצעירות נשארות בבית ולומדות מאמא את עבודות הבית כמו ניקיון, גיהוץ, כביסה ( בידיים, בדוודים), שאיבת מים מבאר שהייתה בתוך הבית למטרות של מקלחת וניקיון, הבאת מים מברזים בחצרות רחוקות מכדי חרס למטרות שתייה. המשחקים שלנו היו בובות שתפרנו בעצמנו מבדים, קפיצה בחבל, כדור, קלפים, וחמש אבנים. צחקנו ושרנו, אבל הילדות לא זכורה לי כמאושרת כי הייתי בת 4 כשאבא שלי נפטר.

סיפור המלחמה

כשהייתי בת 4 הגיעה מלחמת העולם השנייה למדינות צפון אפריקה וטוניס ביניהן. הגרמנים הגיעו אלינו הביתה ולקחו את אחיי הגדולים לעבוד במחנות עבודה לא ידוע לי לאן. כשהתחילו ההפצצות, ברחנו ביחד עם משפחות נוספות לכפר מרוחק אחר ששמו "לחמה".

הסתתרנו שם בבית גדול, משפחות רבות, ללא אוכל, ללא מים, ללא חשמל, ללא מקלחת, בפחד גדול מפני הצבא הגרמני שמסתובב בחוץ ומחפש נמלטים.

נדבקנו בכינים, חלינו במחלות ואבא שלי חלה בדלקת ריאות קשה.

נאלצנו לברוח משם וחזרנו לטוניס. מצאנו את העיר שלנו שבורה והרוסה, החנות של אבא נהרסה, הבית שלנו נהרס אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לגור בו.

בזמן הזה חליתי בטיפוס והייתי על סף מוות. אמא שלי, פחדה מאוד שאמות ושהמוות שלי יגרום לאבא צער גדול מידי, היא העבירה אותי לשכב בחדר הרוס ומרוחק ליד הכניסה לבית. בעודי שוכבת חולה ואבי חולה בעצמו הגיעה אלינו הידיעה שאחד האחים שלי ברח ממחנה העבודה הגרמני והצטרף ללוחמה לצד הבריטים, אך נתפס ע"י הגרמנים ונלקח בשבי. הבשורה הרעה הזו גרמה לאבא שלי להתקף לב והוא מת במיטתו. אני איבדתי הכרה ואמא הזעיקה את השכנה שלנו שהצילה את חיי. היא הקיזה דם מהמצח שלי (בסכין גילוח) ומכיוון שלא התעוררתי, שפשפה על השריטות מלח ששרף את הפצעים וגרם לי להתעורר. לאט לאט אף החלמתי מהטיפוס וחזרתי לתפקד.

שנה לאחר מכן, קיבלנו מכתב מאחי שהיה  בשבי, בו הוא סיפר שעונה ע"י הגרמנים כשהיה כלוא, הם הרעיבו אותו, היכו אותו, התעללו בו וניסו לחקור מי הוא, הוא התחזה למוסלמי ודיבר בערבית אבל הם לא השתכנעו. מתוך ההבנה שממילא הם עומדים להרוג אותו, הוא החליט לברוח מהשבי. הוא נמלט דרך צינורות הביוב אל הים ומשם בשחייה הגיע במקרה עד לצרפת. הוא כתב לנו כשחזר להכרה, הצרפתים טיפלו בו והוא נשאר לגור שם. כתבנו לו בחזרה על המלחמה בטוניס, על המצב של המשפחה ועל מותו של אבי, ולאחר זמן רב הוא הצליח להגיע חזרה לטוניס לבקר את המשפחה. האיחוד היה מרגש ועצוב ומשמח והכל היה מעורבב ביחד. המלחמה, הכאב, הפחד, מותו של אבא וחזרתו של אחי. הוא חזר לגור בצרפת, שם התחתן  והקים משפחה.

סיפור החתונה

לאחר שנות המלחמה, מותו של אבי והקמתה של מדינת ישראל פרנסו את המשפחה אחיי הגדולים, עבדו בעבודות שונות ולאט לאט פתחו עסקים עצמאיים במסחר של זהב ובדים ושיקמו את המשפחה, התחלנו לחלום ולדבר על עלייה לארץ ישראל. ניסינו להשיג אישורים ללא הצלחה. אני גדלתי ובגרתי ובגיל 13 הגיע לביתנו, בעודי משחקת בחבל בחוץ עם החברות, מכר של המשפחה, וראיתי אותו משוחח עם אמי לאחר מכן עם אחיי הגדולים ונודע לי שהמשפחה של המכר מתכננים לעלות לארץ ישראל וסיכמו עם אמי ואחיי לחתן אותי עם אחד מבני משפחתם. שמו היה יצחק ולא ראיתי אותו מעולם (לפני כבר חיתנו את אחיותיי עם מכרים אחרים של המשפחה שגם הם עלו לארץ ישראל וכבר הבנתי שזאת ההחלטה של אמי להרחיק אותנו מהערבים).

במשך כמה חודשים לאחר מכן, קיבלתי הרבה פינוקים ומתנות מהמשפחה של החתן לעתיד. חיתנו אותנו בחודש אדר בשנת 1952 בחגיגה גדולה ועברתי לגור בבית משפחתו של בעלי, באזור שנקרא בח'ר על חוף הים של העיר גאבס. שם גרתי 4 שנים עד עלייתנו לארץ ישראל שהתעכבה בגלל בירוקרטיה ואישורים. בשנת 1956 עלינו לארץ ישראל כשאני בחודש שני להריון ראשון.

כחודש לפני הנסיעה התחלנו בהכנות בסתר. הזמנו ארגזים מעץ שבנה לנו הנגר בהם ארזנו את כל חפצינו בגדים כלי בית שמיכות זיכרונות תכשיטים ועוד… ושלחנו אותם בסתר בלילה לטוניס מוכנים למשלוח לארץ ישראל. ברגע שהמסמכים והאישורים שלנו הגיעו עלינו בסתר על רכבת לטוניס ומשם באנייה לצרפת.

עלינו אני ובעלי הוריו סבתו ושני אחיו. כזוג צעיר (בת 17 ובן 21) ובהריון, זמן השהות שלנו בצרפת היה קצר, קיבלנו במהרה אישורי עליה ועלינו על אנייה לארץ ישראל כשאנחנו משאירים מאחורינו את משפחתו של בעלי ( שעלו כמה חודשים אחרינו) במשך שבועיים קשים שטנו באנייה הייתי עם בחילות, לא יכולתי לאכול היה צפוף הים היה סוער ומסוכן תכופות העלו אותנו לגג האנייה להגן עלינו מפני הגלים הסוערים ישנו על דרגשים מעץ ורק חיכינו להגיע לחוף מבטחים.

סיפור ההתאקלמות בארץ

הגענו בבוקר לחוף חיפה שם ירדנו מהאנייה אספו אותנו ביחד וחילקו אותנו למעברות. את בעלי ואותי שלחו למעברה בשם שגב ליד עכו. גרנו שם במכולה מברזל, במשך 2 לילות, בהם בכיתי מאוד, כי קראו לבעלי לסידורים ונשארתי ילדה צעירה בהריון לבדי. בעלי הצליח לאתר את דודתו בצפת ואחותי במושב ינוב, נסענו לדודתו בצפת, כי הייתה קרובה יותר לעכו, כדי שאוכל להירגע. אחרי כמה חודשים שגרנו בצפת, קיבלנו הודעה שהוריו של בעלי הגיעו לישראל והם נמצאים במשואה ליד בית שמש. נפגשנו שוב בראש השנה כשהם באו לצפת לחגוג אתנו את החג. כשהסתיימו החגים, חזרנו איתם למשואה וגרנו שם איתם במעברה, בצריף מעץ, כל החמולה המשפחתית ביחד בחדר אחד. בחדר הזה ישנו, בישלנו, אכלנו וקיימנו את כל פעולות החיים, מלבד השירותים שהיו מחוץ לצריף, משותפים לכל הצריפים האחרים ורחוקים מאתנו.

כששמענו שהארגזים שלנו עומדים להגיע לישראל ביקשנו לקבל צריף גדול יותר כי היינו הרבה אנשים. חתמנו על ויתור מגורים בשגב ונשארנו במשואה.

כשהייתי בחודש תשיעי, החליט חמי לקנות בית מעמידר ליד משפחתו בעיר לוד. עברנו לשם כשהייתי לקראת לידה וילדתי את אסתר בכורתי בבי"ח קפלן ליד העיר רחובות. גרנו בביתו של חמי וחמותי במשך שנתיים וחצי נוספות, בהן ילדתי עוד ילד, בני אלי. ואז החלטנו לעבור לבית משלנו, קיבלנו זכות לדירה מהסוכנות היהודית בשכונה אחרת בעיר לוד. שם נולדו 4 ילדים נוספים, יהודה, שושנה, אשר ונורית – אמא של יואב.