מאגר סיפורי מורשת

 סיפורו של וילק אנטן ז"ל,שתועתד ונכתב על ידי בתו ענת מוסן 

 

נולדתי בשנת 1922 בן בכור ללאה ואמיל (שמואל אברהם) בעיר פשמישל שבפולין (עיר שנמצאת על גבול אוקראינה).נקראתי בשם וילהלם על שם סבי מצד אמי.שנתיים אחריי נולד אחי יצחק. משפחתי הייתה

משפחה רגילה. אבי עסק במסחר של נייר. אמא הייתה עקרת בית. תקופת ילדותי הייתה זכורה לי כתקופה

מאושרת ויפה. כילדים היינו מחלקים על הקרח, מחליקים על סקטים, יוצאים לסרטים ורוקדים עם הבנות.

משפחתי הייתה משפחה מודרנית חיינו בחיים טובים לא היה חסר דבר בבית.

את שנות לימודי למדתי בבית ספר שהיה משולב יהודים וגויים כאחד. פעם בשבוע במשך כ-שעה היינו

(הילדים היהודים) בבית הספר התיכון שהיה רק של יהודים שם למדנו גם עברית, תנ"ך ויהדות בנוסף

למקצועות הרגילים. בערך מגיל 8 היה מגיע לביתנו מורה יהודי שלימד אותי ואת אחי להניח תפילין

(התפילין שלי נשרפו עם  כל תכולת הבית בהפצצה הראשונה של הגרמנים בעיר).

המלחמה פרצה ממש בסוף תקופת לימודיי בתיכון בשנת 1939.הגרמנים נכנסו לעיר והרגו 700 יהודים

תוך שבוע. חודש אחרי נכנסו הרוסים בעקבות הסכם בין הרוסים והגרמנים לא עלה בדעתנו לעזוב ולברוח

כיוון שהחיים תחת השלטון הרוסי, למרות שהיו קשים היו נסבלים. הם לא הרגו יהודים. נתנו להם לעבוד, ללמוד.

זו הייתה הטעות הגדולה שלנו שלא קמנו ועזבנו אז…..כך חיינו עד יוני 1941- אז נכנסו הגרמנים לפשמישל  

והרוסים ברחו. באותו החודש ביתנו נשרף לאחר שנפגע מפצצה גרמנית ועברנו לגור אצל דודתי.

בוקר אחד הודיעו הגרמנים שעל כל היהודים לעבור לגטו שהכיל כ-10 רחובות קטנים. ארזנו את מעט

החפצים שנשארו לנו אחרי השריפה ועברנו לגטו. 

החיים בגטו היו בלתי צפויים- אנשים שראית אתמול היום הם אינם בין החיים עוד. בוקר אחד יצאתי לעבודה

ונפרדתי מהמשפחה- אז כבר ידעתי שבאותו בוקר עליהם להתייצב באוּמְשְלַגְפְּלָץ

("כיכר המסירה" "כיכר השילוח" ) והבנתי שזו כנראה הפעם האחרונה שבה אראה את בני משפחתי.

שרדתי את מחנות הריכוז. בסוף ינואר 1945 העבירו את כל היהודים מהמחנה לכיוון גרמניה.

הלכנו שבועיים ברגל, בשלג ובקור אימים שלגופנו כותונת אסירים בלבד . הרבה אנשים מתו בדרך.

חזרתי לעיר הולדתי פשמישל .

 

בשנת 1945 הכרתי עם זוגתי סלה אטינגר, בשנת  1946 נישאנו ובאפריל 1947 עברנו כל המשפחה לבלגיה.

שם נולדה ביתנו הבכורה לנה. בשנת 1949 עלינו לארץ כל המשפחה ביחד. כעבור 12 שנה נולדו התאומות

ענת ויעל.   ענת- אחת מהתאומות היא אמא של רוני ויחד איתה היא עושה את העבודה לזכרו של וילק אנטן

שנפטר בשיבה טובה בגיל 89+ (בתאריך 1.2.2011)

לצפייה בסרטון באתר בית הספר לחץ כאן