מאגר סיפורי מורשת

אני ילידת הארץ נולדתי בבית חולים בלינסון בפתח תקווה. מקום מגורי היה "גני-עם"  פרבר של המושבה רמתיים, היום העיר הוד  השרון.

למדתי בבית הספר היסודי בכפר- מל"ל, ובתיכון אחד העם, בפ"ת.

ב- 17.2.41 כ' בשבט תש"א, הגחתי לאוויר העולם בבית החולים בילינסון בפתח-תקווה תינוקת שמנמנה וכתומה {ג'ינג'ית}.

גדלתי במושב גני עם בבית קטן, בו שני חדרים, מטבח קטן ומרפסת גדולה, השרותים והמקלחת בחוץ  עם צפרדעים על ריצפת הבטון ואני דואגת תמיד

שתהיינה מה שיותר צפרדעים. את דוד המים היינו מחממים על פרימוס, על מנת שיהיו מים חמים לרחצה.

בחצר הבית גידלנו תרנגולות, אווזים, ברבורים, תרנגולי הודו. בנוסף, היו בחצר עצי פרי כגון שזיפים, תפוחי עץ, רימונים, קלמנטינות, אנונה ועוד…

אהבתי להזמין חברים ולשבת מסביב לעץ ולהשקותו, באותו זמן לטעום מפרות העץ ולשכשך במים. בזמנו השקנו את העצים עם צינור

גומי מחובר לברז, ובצידו השני הונח בצלחת העץ, החבורה שישבה מסביב לעץ נהנתה מפרותיו.

בגיל ארבע נכנסתי לגן, אליו הגעתי כול בוקר יחד עם ילדים נוספים שיוחנן העגלון אסף  והעלה אותנו לעגלה, כך זה היה כול בוקר וצהרים.

הגננת יוכבד קבלה אותנו בחיבוק ובבוקר טוב. ברצוני לציין שהיתי ילדה שובבה ולא כל כך ממושמעת ועשיתי מעשי קונדס.

אהבתי להיות יוצאת דופן כמו, התנגדתי לשבת בעגלה שהובילה אותנו לגן והחזירנו הביתה, תמיד ישבתי על הצינור האחורי ולא הקשבתי להוראות.

היינו כ-30 ילדים בגן ואני הג'ינג'ית היחידה. בתקופה ההיא התייחסו לג'ינג'ים בצורה שלילית המציאו שירים, שמות גנאי. לא נפגעתי ואף לא נעלבתי,

וחיכיתי לרגע שאוכל להגיב בנוכחות הגננת. כשהגבתי נענשתי כמו לעמוד בפינה או לצאת להירגע, והעונש הכי גרוע הוא שסוגרים אותך במטבח. אני לא חשבתי הרבה טיפסתי על השיש, משם טיפסתי למעלה

ומשם קפצתי לשטח הגן ואז חפסתי קורבן חדש.

בגיל שבע עליתי לכתה א' למדתי בבית ספר יסודי כפר מלל. כל בוקר צעדתי לבית הספר, מרחק הליכה של 45 דקות, בין פרדסים. בדרכינו הביתה היינו יושבים מתחת לעץ תפוזים

ונהנים מהפירות ולכן היינו מאחרים הביתה.

בבית הספר היסודי אהבתי את שיעורי מלאכת היד ואת שיעורי  הספורט. נבחרתי לתחרויות -ריצה, קפיצה לרוחק, מרוץ – שליחים.

סיימתי את בי"הס וצעדתי לתיכון, בית ספר אחד העם בפתח-תקווה גם שם שובצתי לתחרויות ספורט, בתחרויות הללו היכרתי את בעלי לעתיד, ונישאתי ליואל ב-1965.

שנת המיתון

בשנת 1966, המצב הכלכלי קשה,  מיתון, פיטורים  של עובדים. סטודנטים שסיימו את לימודיהם לא הצליחו להשתלב בעבודות, חלקם עבדו כנהגי מוניות, והנותרים חפשו כול סוג של עבודה, העיקר לעבוד ולפרנס את משפחותיהם (רוב הסטודנטים היו נשואים). סטודנטים שהיה להם ויטמין P – פרוטקציה, הצליחו להשתבץ בעבודות.

סבא יואל ז"ל למד הנדסה אזרחית, שלח קורות חיים אך מענה לא הגיע. סבא פנה לדודו, שעבד בסולל בונה שיעזור לו במציאת עבודה כמהנדס, לשמחתו קיבל זימון לראיון, במשרדו של מהנדס בנין.

הראיון היה קצר, בסיומו שאל סבא, מה המשכורת שאקבל? תשובתו של המהנדס הייתה (אני מצטטת) "נכון שסיימת את הטכניון אך עדיין אינך מהנדס, אי לכך תקבל  דמי כיס".

בעלי היה המום מתשובת המהנדס ותשובתו הייתה: "דמי כיס? יש לי אישה בבית" (באותה תקופה שרתתי בקבע), ויצא מראיון העבודה בכעס.

המשכנו לחפש עזרה נוספת  והגענו לאיש צבא בדרגה גבוהה, בעזרתו נקבע לסבי ראיון בב"ש, במפעלי ים המלח. כשהגיע הביתה מצב רוחו היה מרומם ואמר: "איני יודע אם אתקבל למפעל, אבל מאוד התרשמתי מהראיון".

לשמחתנו הרבה, כעבור שבוע התקבלה שיחה טלפונית, שבעלי התקבל לחברת בת של ים המלח, חברת תמרית שאמריקאים עבדו בה. בעלי  התחיל לעבוד כמנהל עבודה ולא כמהנדס.

באותה תקופה נולדה  בתנו הבכורה, חגית. בעלי הגיע הביתה רק פעם בשבועיים רק לסוף שבוע, כך זה נמשך.

הזוית האישית

סבתא: היא כמו הבת שלי הנכדה : כמו אמא