מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1928, בעיר בקאו שברומניה. העיר בקאו, היא העיר העיקרית במחוז בקאו שברומניה. היא נמצאת בדרום חבל הארץ ההיסטורי מולדובה, במורדות הרי הקרפטים, על גדות הנהר ביסטריצה. בעבר הייתה בה קהילה יהודית גדולה ו-22 בתי כנסת, אך כיום נשארו בעיר 118 יהודים ו-2 בתי כנסת. דיברנו בשפה הרומנית.

לאבי הייתה חנות, אימי הייתה עקרת בית. אני זוכרת את הדייסה שהיא הייתה מבשלת לי – ה"ממליגה" וגם את הבשר בגריל שלה אי אפשר לשכוח, הייתי מלקקת את האצבעות. הייתי הבת היחידה להוריי והייתי מאוד מפונקת. ימי ההולדת שלי היו חגיגה גדולה, כי הייתי בת יחידה.

שיחקתי הרבה עם חברותי לשכונה והייתי מטיילת ברחוב, שהיו בו הרבה חנויות יהודיות ורק חנות אחת לא יהודיה. אני למדתי בהתחלה בבית- ספר רומני וכשהגעתי לגיל 13, התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי. לבית הספר היהודי שהיה בעיר שלנו, הביאו את כל הילדים היהודים מכל האזור. בבית הספר הזה הכרתי את בעלי, למדנו ביחד באותה כיתה.

כשעלו הנאצים לשלטון, היה לנו קשה מאוד. אני זוכרת שבדרך לבית הספר, היינו מקבלים הרבה פעמים מכות משכנינו הגויים, היינו כל הזמן במתח, כי יכלו לשלוח אותנו למחנות ריכוז. אני זוכרת שאמא שלי הכינה מזוודה מעץ, אם נצטרך ללכת. הייתה אנטישמיות גדולה מסביבנו. ארבע שנים חיינו תחת השלטון הנאצי, חיינו בפחד וחרדה רבה מפני העתיד. גרנו ליד בית – הכנסת בבקאו, ואני זוכרת שלקחו את אבא שלי ועוד גברים רבים והגרמנים סגרו אותם בבית – הכנסת כמה ימים, הייתה ממש סכנת מוות. היינו צריכים להיות עם תלאי צהוב וסבלנו מאוד.

לאחר המלחמה, התחתנתי עם בעלי בעיר בורגס, שהיא עיר נמל בדרום מזרח בולגריה, לחופי הים השחור. משם המשכנו לברית המועצות. שלחו אותי ללמוד שם, כי הייתי טובה במתמטיקה. קיבלתי בברית המועצות דיפלומה (תואר) של מהנדסת ועבדתי בבית חרושת כמנהלת מחלקת נשים.

בשנת 1972, החלטנו שאנחנו עולים לארץ – ישראל. עלינו ביחד עם ההורים שלי וההורים של בעלי. העליה הייתה קשה, כי לא ידענו את השפה העברית. בהתחלה היינו באולפן בנצרת ולאחר – מכן שלחו אותנו לעבוד ולגור בירושלים. כשהגענו לירושלים, התחלתי לעבוד בעירייה עד הפנסיה. היום אני גרה בדיור – מוגן, משתתפת בפעילויות ובחוגים של בית – האבות. אני אוהבת לסרוג, לשחק קלפים ולפתור תשבצים ברומנית.

הזוית האישית

חנה וולף מתעדת את סיפורה של סילביה קומיסיונרי… "נהנתי מאוד לשמוע ולתעד את סיפורה של סילביה. למדתי המון על חייה ועל ההיסטוריה של העם שלנו ברומני, בתקופת השואה. תודה לסילביה ששיתפה אותי בסיפורה המרגש על ילדותה בצל המלחמה הארורה".