מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1967 סבתא התחתנה עם סבא בני. נולדו להם שני ילדים- אמא שלי ודודי חנוך. בשנת 1983 הם התגרשו. בשנת 1985 סבתא נישאה בשנית לסבא עמי. נולד להם ילד- מתן.

כיום סבא, סבתא ומתן גרים במלבורן שבאוסטרליה.

עוד מעט סבא וסבתא יחזרו לארץ, ולדירה הישנה שלהם בראשון.

ברומניה גרנו בבית בן שני חדרים עם שרותים משותפים בחצר.

הבית היה חלק מחמישה בתים במסודרים מסביב לחצר בצורת האות 'ח'.

מאחר ולא היו מקררים בזמנו, כל המצרכים היו נשמרים במרתף, ותמיד פחדתי לרדת אליו כשאמא שלחה אותי להביא ממנו מצרכים.

הייתי הילדה היהודיה היחידה בכיתה. כל שאר הילדים היו נוצריים.

כמובן שלא למדתי תורה או יהדות ולא ידעתי מה זו יהדות עד שעלינו ארצה.

בעיר היו מעט יהודים ובחגים היינו הולכים לבית הכנסת.

אח שלי נשלח ארצה בגיל 13 עם 'עליית הנוער' (תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה ב-1933 במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית).

הורי לא יכלו להצטרף אליו כי אני רק נולדתי, אז הם תכננו לעלות אחרי חצי שנה (כשאני אגדל מעט).

אולם אז עלו הקומוניסטים לשלטון והגבולות נסגרו.

רק כשהייתי בת 12 קיבלנו אישור לעזוב את רומניה.

כשנסענו ברכבת לכיוון הונגריה קראתי ספר. כשהתקרבנו לגבול אבא שלי לקח את הספר, באמצע הקריאה, וזרק אותו מהחלון החוצה. הוא אמר לי שאסור לנו לקחת איתנו מסמכים (או ניירות).

כשהגענו ארצה הלכתי לבית ספר יסודי. שלא כמו היום, לא היו אז אולפנים.

לא ידעתי אף מלה בעברית והיה לי מאד קשה ללמוד את השפה בעצמי ולהכיר חברים.

גם לראות שפה הנכתבת מימין לשמאל היה מאד מוזר.

ניסיתי להתלבש כמו ילדי בית הספר כדי שלא ידעו שהייתי עולה חדשה.

ב-1958 זה לא היה כבוד גדול להיות עולה חדש והייתי די מבודדת.

הילדים התנהגו כאילו הכריחו אותם לקבל את העולה החדשה.

בזמנו לא חגגו בת מצווה לבנות, אלא רק בר מצווה לבנים. האמת שגם לא חגגו אז ימי הולדת.

אח שלי שירת אז בצבא ובעצם לא הכרתי אותו.

כשהגעתי לתיכון החקלאי בנחלת יהודה ידעתי קצת יותר טוב עברית, ולא סיפרתי לאף אחד שאני עולה חדשה.

בסיום התיכון התגייסתי ל-נח"ל ושירתתי בקיבוץ אורים שבנגב.