מאגר סיפורי מורשת

למעשה, התחלתי "לשרת את המדינה" מגיל 12. זה היה במלחמת העצמאות. במלחמה זו נולדה הסיסמה: "כל העם צבא". בגלל מספרנו המועט, כ- 600,000 יהודים, הייתה סכנה ממשית להשמדתנו בידי צבאות ערב. על כן, כל העם התגייס למערכה. וכמו שנאמר בהמנון הפלמ"ח "כל בחור וטוב לנשק" – כמעט כולם התגייסו: גברים ונשים בכל גיל ואף נערים רבים בני 16 ומעלה.

גם אבי השתתף במלחמה. הוא לחם במסגרת חטיבת "אלכסנדרוני", בחזית כפר סבא- קלקיליה. באחד הימים, באחת ההפוגות, עבר בשכונה ג'יפ צבאי עם כרוז שמכריז: כל מי שיש לו בן או אב במלחמה, יכול עכשיו להביא לו אל קו החזית מזון וציוד – בגדים ושמיכות. יש לזכור, כי באותם ימים הצבא היה צעיר ודל אמצעים ולא היה מאורגן כהלכה. על כן היה צורך שהמשפחות יעזרו.  אמי אספה ציוד ואוכל כנדרש. כיוון שאני הייתי הבכור במשפחה הוטל עלי התפקיד להביא את הציוד אל החזית.

כאן עלי לגלות, שהיה ברשותי חמור, ששימש אך ורק אותי, מעין רכב פרטי. הייתי רוכב עליו אל הצרכנייה, לקנות מוצרי מכולת בשליחותה של אמי, ועוזר להביא בהובלת משאות. כמובן שרכבתי עליו גם לכיף ולטיולים, אני וחבריו, התמחיתי בדהירה ובתחרות עם אחי הצעיר, שגם לו היה חמור.

מהיכן הגיעו אלינו חמורים אלה?

כאן המקום לספר על אחד האסונות שפקדו את שכנינו הערבים, באשמתם, ובעיקר באשמת מנהיגיהם. לפני מלחמת העצמאות, גרו בסמוך ליישובנו "הדר", ערבים בני שבט חצי בדואי בשם "אבו – קישק". עד המלחמה היו בינינו יחסים ידידותיים, ולא היו לנו סכסוכים. והנה, ביום בהיר אחד(יותר נכון לומר: בלילה אפל אחד) קמו כולם וברחו. המנהיגים שלהם קראו להם לברוח והבטיחו להם שעוד מעט הם יחזרו, כי כל היהודים יחוסלו והם יקבלו את בתי היהודים. במנוסתם השאירו אחריהם קצת ציוד ובהמות, ובהם גם חמורים. וכך, לקחתי לעצמי חמור נטוש "כשלל מלחמה", ששימש אותי "כמשאית" "וכרכב פרטי", למשך שנתיים שלוש. וכך, ילד בן 12, עוזב את ביתו רכוב על חמור עמוס ציוד, שועט למרחק 10-15 ק"מ, בין פרדסים ודרך לא ידועה, באזור לחימה – מביא אוכל וציוד ללוחם. אני זוכר שחיפשתי את אבי בקו החזית, על מנת לתת לו את הציוד. זו הייתה תרומתי במלחמת העצמאות. היום קוראים לזה "תומך לחימה".

שירות סדיר

במלאות לי 18 שנה, בנובמבר 1954, התגייסתי לצה"ל.

שיבצו אותי ל"גולני". עברתי טירונות מפרכת שנמשכה 5 חודשים, ובסופה קיבלתי תואר "רובאי", כלומר – חייל פשוט.

חלק נכבד משירותי הצבאי הייתה פעילות נגד "הפידאיון" בחזית הדרום, בגבול רצועת עזה. ה"פידאיון" היו כנופיות של טרוריסטים, שיצאו מרצועת עזה בלילות, הגיעו לישובים ישראלים, גנבו ציוד ותוצרת חקלאית ורצחו לא מעט חקלאים. אנחנו חיילי "גולני" היינו אורבים להם. שוכבים כל הלילה בוואדיות בשקט ומחכים לבואם. היו לנו הצלחות רבות. יחידות אחרות של הצבא ביצעו גם פעולות תגמול נגד בסיסי המחבלים ונגד בסיסי הצבא המצרי, שהיה השליט ברצועה באותו הזמן.

לבסוף, כשההתקפות של הפידאיון לא נפסקו, החליטה ישראל לפתוח במלחמה נגד המצרים. מלחמה זו נקראה "מבצע קדש" או "מלחמת סיני". זה היה בשנת 1956. במלחמה זו נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני. כמובן שגם הגדוד שלי, גדוד 13 של גולני, השתתף במלחמה.

פרויקט מיוחד שהשתתפתי בו בזמן שירותי הסדיר היה שירות בהר הצופים בירושלים. הר הצופים, שהיו עליו בנייני האוניברסיטה העברית ובנייני בית החולים "הדסה" לא היה בשליטת ישראל באותם ימים. בתום מלחמת העצמאות, כשנחתם הסכם שביתת הנשק עם ממלכת עבר הירדן, הוסכם ששטח הר הצופים יישאר בידי ישראל למרות שכל השטח מסביבו היה בידי הירדנים, משום שהיו עליו מוסדות חשובים. אבל הוסכם שהוא יהיה "שטח מפורז", כלומר : שטח שלא יהיה עליו כוח צבאי ורק אזרחים – מדענים, חוקרים, רופאים וכדומה יוכלו לבוא לשם פעם בשבועיים.

שלא לפי ההסכם ישראל כן הכניסה חיילים להר הצופים, אבל במסווה של שוטרים. כל חודש התחלפה שם קבוצת השוטרים-חיילים. גם אני זכיתי להיות עם קבוצת החיילים שעלו להר הצופים לשמור על האזרחים. שם שהיתי חודש שלם. במשך חודש זה לא בדיוק התבטלנו, אלא עסקנו בשמירה בלילות ובתצפית ביום. מלבד זאת עסקנו בביצור ההר: חפירות תעלות מגן, בניית עמדות הגנה וגם אימונים קלים בנשק ובתרגילים, כדי שלא "נחליד" ונישאר ערניים.

בהר הצופים, היו לי גם כמה חוויות אישיות. זוכרני שבאמצע אותו חודש הרדיו הודיע שגילו בישראל נפט. השמחה הייתה מאוד גדולה, כי חשבו שהנה כבר נפתרו כל בעיותיה הכלכליות של ישראל. עוד זוכר אני את המטבח המעולה שהיה בהר, שהכין לכול השוהים בהר את מזונם. הטבחים היו מעולים ואכלנו את כל מה שהם בשלו. אני באופן אישי למדתי שם לאכול דייסת סולת, שעד אז לא ידעתי את טעמה.

בהמשיך השירות הסדיר עברתי קורס חבלה וקיבלתי תואר "חבלן". תפקיד החבלן בצבא הוא להתעסק בפצצות ובמוקשים – מקצוע מסוכן, שמחייב קור רוח וזהירות רבה.

מלחמת סיני – מבצע קדש

לפני שפרצה מלחמת סיני נשלחתי לבצע משימה מיוחדת. באותם ימים נהגו מחבלים שחדרו מרצועת עזה בלילות, להניח מוקשים בדרכים, שהיו ברובן דרכי עפר. הנוסעים בדרכים אלה בבוקר עלו על מוקשים והיו לא מעט הרוגים. בין הרוגים אלה היה גם המ"פ לי. ובכן המשימה שלי הייתה לבדוק כל בוקר את דרכי העפר המחברות שלושה ישובים באזור: כרם שלום, דקל וניר יצחק. וכך הייתי מבצע את התפקיד. הייתי נוסע עם ג'יפ צבאי פתוח, כשאני יושב על הכנף הקדמית שלו, מעל הגלגל. הג'יפ נסע לאט מאוד והיו עליו רק אני והנהג. שנינו היינו מאוד מרוכזים ומבטינו היו ממוקדים. אני בחנתי היטב את הדרך, לראות אם יש סימני עקבות על החול. ואילו הנהג הסתכל רק על ידי השמאלית, שבה הייתי מסמן לו לעצור. אם ראיתי סימני עקבות כלשהן, הייתי מרים את ידי והנהג היה עוצר מיד. אני הייתי יורד מן הג'יפ ובוחן את העקבות. לרוב היו אלה עקבות בעלי חיים שעברו שם בלילה, אך אני לא לקחתי סיכון. בידי היה "דקר", מוט דק עשוי מתכת, שאתו הייתי בזהירות תלוליות חשודות שנתגלו. וכך, היינו ממשיכים בנסיעה לאורך הדרך במשולש הישובים, שאורכה כ- 24 ק"מ. זה היה סדר העבודה כל בוקר. רק אחרי גמר הבדיקה שלי, הותר היה לרכבים אזרחיים לנסוע בדרך.

ואז פרצה מלחמת סיני. הגדול שלי לחם בגזרת רפיח, שם היו קרבות קשים. המ"פ מוסה קליין היה לוחם נועז ומספרים כי הוא נשכב על הגדר, כדי שחייליו יוכלו לדרוך עליו בפריצתם למתחם מיצרי מבוצר. את מוסה קליין הכרתי היטב בראשית דרכו הצבאית, כשהוא היה מפקד מחלקה ואני הייתי חיל טירון במחלקה שלו. עוד נחזור אליו בהמשך.

צה"ל כבש את רצועת עזה וכמעט את כל סיני, אבל נסוג לאחר מספר חודשים, בגלל לחץ אמריקאי.

פינוי מוקשים ב"סטלה – מאריס"

נקודה נוספת בשרותי הסדיר, ראויה לציון, הייתה השתתפותי במבצע פינוי שרידי מוקשים מאזור "סטלה-מאריס" בהר הכרמל-חיפה. באותו אזור נמצא מגדלור שסימן בלילות לאניות המתקרבות לנמל חיפה. בזמן שלטון הבריטים בארץ הם הניחו מוקשים בשטחים מסביב למגדלור, על מנת למנוע מלוחמי המחתרות לנסות לפוצץ אותו. עם קום המדינה כבר לא היה צורך במוקשים אלה ואף היה מסוכן להשאירם במקום. שכן הסתובבו מטיילים ורועים. לכן החלו לפנות את המוקשים, בשלבים. כל פעם מצד אחר של המגדל. לבסוף, הוחלט להביא למקום קבוצה גדולה של חבלנים, לבצע סריקה כללית ומדוקדקת של כל האזור, על מנת לוודא שלא נשאר שום מוקש. המבצע נמשך כחודש וחצי ובוצע ע"י מחלקת החבלה שהייתי חלק ממנה. מדוע אני מספר סיפור זה? כי אני אישית נהניתי ממבצע זה. זו הייתה תקופה "כיפית" לעומת כל תקופת השירות שלי שהייתה קשה ("גולני"). כאן לא היו מסדרים, לא אימונים, לא שמירות. עבדנו ביום ונחנו בלילה ולפעמים אפילו טיילנו ובילינו במרכז הכרמל בחיפה. זה היה סיום נעים של שירות צבאי לא קל.

מלחמת ששת הימים

לאחר שחרורי משירות סדיר בצה"ל המשכתי להיות חייל במילואים, כמו כולם. בדרך כלל, נקראתי לשרת במילואים פעמיים בשנה: פעם לאימונים, לתקופה קצרה ופעם לשירות פעיל, לתקופה ארוכה. בסך הכל – כ- 30 יום בשנה.

בשרות המילואים המשכתי לשרת בחייל רגלים, כמו "גולני". התעסוקה הייתה מגוונת. היפה מבחינתי היה הגיוון במקומות השרות. במשך שלושים וארבע שנים במילואים נשלחתי לשרת בכול אזורי הארץ, ובעיקר – כמובן – בגבולות המדינה.

וכך הכרתי היטב את רמת הגולן, את בקעת הירדן, את הערבה ואת כל סיני.

מכיוון שהעבודה הייתה קשה, השתדלתי לשכנע את עצמי שאני כאילו "בטיול".

בשרות הצבאי במילואים, החליפו לי מקצוע: עברתי קורס מפעילי מרגמות וקבלתי תואר "רגם". במקצוע זה עברתי את כל המלחמות.

המלחמה הראשונה במילואים היתה מלחמת "ששת הימים". בשלב בראשון של המלחמה הוצב הגדוד שלי להגן על עמק בית שאן, מתוך כוונה למנוע פלישת כוחות צבא מירדן ועיראק לכיוון חיפה. בשלב השני של המלחמה הועבר הגדוד שלי לרמת הגולן, שם עסקנו "בטיהור" שרידי הצבא הסורי ובהגנה על קווי הגבול.

כאן אזכיר שוב את הלוחם הנועז מוסה (משה) קליין, שהיה מפקדי בטירונות ואחר כך היה מ"פ במלחמת סיני. בין מלחמת סיני ומלחמת "ששת הימים" הוא התקדם בדרגות ומונה למג"ד (מפקד גדוד). הגדוד שלו השתתף באחד הקרבות הקשים בחזית הסורית: קרב "תל פאחר". הוא פרץ בראש חייליו אל תוך המוצב וכדורי האויב פגעו בו. יש אומרים שהיה נועז מידי ולא ניזהר מספיק. צה"ל ניצח באותו קרב, המחיר-מותו של המפקד-היה כבד.

מלחמת "ששת הימים" היתה ביוני 1967. כעבור שנה, ביוני 1968, שוב הייתי במילואים. השרות שלי היה בעמק בית שאן, במוצב ליד מושב ירדנה, על גבול ירדן. מעבר לגבול, היו באותה תקופה הרבה מחבלים פלסטינים, שעשו בתוך מדינת ירדן כבתוך שלהם, וכמעט השתלטו על המדינה. משם הסתננו מידי פעם לישראל, לפעולות חבלה.

השרות היה שיגרתי: שמירות, סיורים, תצפיות, מארבים וכולי. ואז קיבלנו הודעה מהמודיעין שלנו, כי המחבלים מעבר לגבול מתכוננים להפגיז את עמק בית שאן, ביום השנה למלחמת "ששת הימים", כלומר: ב- 6.6.68. צה"ל התכונן היטב לאירוע הזה: לאזור הובאו  הרבה כלי ארטילריה: תותחים, מרגמות כבדות וכול סוגי המרגמות שבידנו. גם אנחנו השתתפנו "בחגיגה". ברגע שהקרב החל הצטרפנו גם אנחנו. רעש הפצצות היה מחריש אוזניים. הקרב נמשך שעות רבות ובסיומו נוכחנו לדעת כי המרגמה שלי בלבד ירתה כמאה פצצות (ספרנו את האריזות).

לאחר קרב זה התברר לי כי אוזניי נחבלו ללא תקנה. עברתי בדיקות רפואיות ונתגלה כי הן איבדו ארבעים אחוז מתפקודן. מאז אני מוגדר נכה צה"ל.

"מלחמת יום הכיפורים" 1973

גם במלחמה זו השתתפתי, במסגרת שירות המילואים. המלחמה פרצה לפתע, בצהרי יום הכיפורים, שהיה גם יום שבת. רוב העם בבתי הכנסת, כשההודעות והידיעות זרמו. כמובן, יחידות הצבא השונות-הסדיר והמילואים-נקראו להגיע אל בסיסיהן ולהצטרף למלחמה הקשה. הגיוס היה באמצעות הקראת קוד ברדיו. כל חייל יודע מה קוד היחידה שלו. ברגע שהם שומעים קוד היחידה, אורזים את התרמיל וממהרים למקום המפגש.

מלחמה זו הייתה קשה מכל מלחמות ישראל, משום שאויבנו הצליחו להערים עלינו ולהפתיע אותנו ביום לא צפוי-יום כיפור. היו קרבות עזים, שבהם נהרגו חיילים רבים ונכבשו מאתנו שטחים רבים על ידי הצבאות הערביים. אבל, לאחר מלחמה עיקשת הצלחנו להתגבר על האויבים: הדפנו את הפולשים ואף התקדמנו לתוך שטחיהם ואיימנו לכבוש את ערי הבירה שלהם: קהיר ודמשק. זו הייתה המלחמה הקשה ביותר, אך זה היה הניצחון הגדול ביותר . אחרי מלחמה זו, החלו אויבינו להבין שכנראה לא יוכלו לנצח אותנו לעולם ופנו לדרך השלום. וכך נחתמו הסכמי שלום עם שתי מדינות שכנות: מצריים וירדן.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמה זו פרצה ב- 6 ביוני 1982, על רקע פעילותם של ארגוני המחבלים הפלסטינים נגד ישראל, מתוך שטחי דרום לבנון. כשפרצה המלחמה הייתי בדיוק בסיומו של שרות מילואים, שנמשך כחודש. הגדוד שלי סיים את שרות המילואים ובדיוק היינו בהליך של החזרת ציוד ושחרור. ואז הגיעה הפקודה: "רגע רגע, עוד לא הולכים הביתה. אנחנו עולים ללבנון". הגדוד שלי שהה חודשיים בדרום לבנון ובכן השלמתי 3 חודשי שרות רצופים.

זו היתה המלחמה האחרונה בה השתתפותי. כמובן, המשכתי לשרת במילואים עד גיל-56. לבסוף קיבלתי תעודת שחרור, בשנת 1992.

לסיכום: שירתתי ב-4 מלחמות ואפשר להוסיף גם את מלחמת העצמאות, שבה תמכתי בלוחמים, בהיותי בן 12.

קישור לסיפור: "לא למדתי בתיכון – ונהייתי מורה"

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחט"ב היובל, ראש העין. המורה המנחה – יוטא מדמוני.