מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל כרמל, נולדתי בתאריך 31.07.1952  בבית חולים "בטר" בחיפה (לא קיים היום). בשנות ילדותי הראשונות בעיר חיפה, עברתי את תקופת הצנע, את מלחמת סיני, ולמדתי בבית הספר דוד ילין שליד מרכז הכרמל.  בערך בגיל 7 עברנו המשפחה לקריות, לקריית ביאליק שבה המשכתי את לימודי בבית הספר היסודי ביאליק, ובבית הספר התיכון אורט קריית ביאליק. שם בעידודו של המורה להתעמלות התחלתי להתאמן בריצות למרחקים בינוניים. כשהייתי בכיתה י"ב ביום הספורט של בית הספר הגעתי למקום ראשון בתחרות ריצה ל 1000 מטר.

השירות הצבאי – עשור בחיי

התגייסתי לצבא בגיל 19 (02.08.71) והתנדבתי לשרת בצנחנים, במהלך הקיץ התאמנתי רבות לפני הגיוס על מנת לקבל כושר לחיל קרבי. לאחר מספר ימים בבקו"ם נסענו לבסיס הטירונות ליד שכם לבסיס ש'נור שבשומרון. לאחר יומיים שם נשלחנו כל המחלקה לבדיקה רפואית על מנת לבדוק את היכולת האישית של כל חייל בזמן הצניחה. נפסלתי עקב בעיה בגב והופרדתי מהמחלקה.

למחרת הועלנו כל הנפסלים על אוטובוס צבאי ועמדנו להישלח לבסיס הטירונים של חטיבת גולני (מחנה שרגא) בין עכו לנהריה. רגע לפני הנסיעה עלה לאוטובוס קצין מיון ושאל האם יש באוטובוס בוגרי בית ספר מקצועי במגמות שונות. מאחר ולא רציתי לשרת ביחידה זאת הרמתי יד, והועברנו לאוטובוס אחר שנסע באותו יום למחנה 80 ליד חדרה, בסיס הטירונים של הנח"ל. ושם עברתי טירונות "גובניקים". אני זוכר שכל סגל הפלוגה היו אנשי מילואים חלקם היו נפגעי מלחמת ששת הימים, ותאונות אימונים בצבא, בהתאם לכך הייתה המשמעת ורצינות האימונים.

אירוע שהיה בסיום הטירונות, במבדק הכושר הכולל גם ריצת שדה של 2500 מטר. לאחר שהגעתי במקום ראשון בתוצאה מעולה, מדריך הספורט שהיה אחראי על הריצה טען בפני ששיקרתי וקיצרתי את המסלול, למרות שהיה לי על הגב סימן של כל תחנות הביניים בדרך. הנ"ל לא ידע שאני הייתי אצן מקצועי ומקום 3 בארץ בריצת 1500 מ' לנוער עד גיל 19, במסלול של מכון וינגייט.

עם גמר הטירונות הועברתי לחיל-הים, ומאחר וביקשתי לשרת רחוק מהבית הוצבתי בבסיס שארם-אל-שייך. שם שרתי כמכשירן מערכות ניווט בספינות הדבור, והנחתות. לאחר שנה הועברתי למספנת חיל הים שם עשיתי מספר קורסים במערכות אלו על מנת להתקדם מקצועית ובדרגות.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, ובימים הראשונים עבדנו במספנה סביב השעון על מנת לתקן ולארגן את הספינות שהיו במבדוק ובשיפוצים, ולהכשיר כמה שיותר ספינות לפעילות מבצעית. לצערי במהלך המלחמה שמנו במערכות הקשר את הקרבות השריון הקשים ברמת הגולן, ועזרנו במשמרות בפינוי הפצועים ממנחת המסוקים, של בית החולים רמב"ם. בקרבות אלו אבדתי כמה חברים ובני כיתה, עצב ומורל נמוך היו מנת חלקנו. חלקם הובאו לקבורה מסודרת לאחר המלחמה, וחלקם לא נמצאו עד היום.

תוך כדי המלחמה הועברתי חזרה לבסיס חיל הים בשארם-אל-שייך, ומשם לאורך החוף המערבי של חצי האי סיני עד לבסיס של "ראס-סודר שהיה כ 20 ק"מ. דרומית לפתח הדרומי של תעלת סואץ. משם הינו נותנים שירותים טכניים לספינות הדבור, כולל אספקת אוכל מים דלק ותחמושת. באחד הפעמים הפלגנו עם הספינות עד לנמל המצרי (בצד המזרחי של פתח התעלה) "עדביה" ואנחנו הצוות הטכני הינו גרים בספינה שהצוות שלה יצא לחופש. בוקר אחד החלה הפגזת מרגמות מעבר להר, צוותי הספינות בפקוד קציניהם הפעילו מנועים, והפליגו לאמצע המפרץ מחוץ לטווח הפגיעה של הירי, אבל אנחנו הצוות הטכני שלא מאורגנים על ידי קצינים, נשארנו מאחור ועד שהפעלנו מנועים, ניתקנו חבלים ויצאנו מהנמל נפל פגז על הספינה וטכנאי המכם שעמד לידי בגשר הפתוח נפגע מרסיס באזור הכליות. נאלצנו גם לטפל בו, וגם להמשיך להפליג לעבר הספינות הנוספות שחיכו לנו באמצע המפרץ.

מאחת הספינות הועבר אלנו חובש לטיפול בפצוע, ולאחר שנרגענו כולם הרגשתי מעיין עייפות מוזרה, והחובש פנה אלי והראה לי שגם אני ברגלי השמאלית מדמם. מסתבר שקיבלתי רסיס (צלקת נשארה עד היום). בהמשך הועברתי לבית חולים שדה שהיה בראס-סודר, והרסיס נשלף והמקום נחבש. יציאה הביתה מבסיס ראס-סודר הייתה או באוטובוס עד לתל אביב (כ- 7 שעות נסיעה) או בטיסה במטוס "נורד" מטוס ממלחמת העולם השנייה. (הוא היה מסוגל לטוס נמוך מאוד דרך מעבר המתלה בסיני).

עם קבלת דרגת הסמל, חזרתי לשרת בבסיס שארם, שם הופיעו ספינות הטילים דגם סער 4 שנבנו בארץ. ספינות אלו נועדו לאבטח את נתיבי השייט בים סוף, מפתחו הדרומי ליד תימן, דרך מיצרי טירן עד לאילת. הרבתי להפליג בהפלגות אלו והרבה שעות בליתי ליד מד העומק בספינה מאחר ונבדקו נתיבי שיוט חילופיים.

עם המעבר לשרות קבע ביקשתי לעבור לשרת באזור הצפון והפכתי למדריך בקורסי מכשור בבה"ד חיל הים. שם שירתי עד לשנת 1978 והייתי מפקד קורס צוערים צוערות.

בשנת 1977 הכרתי את בינה אשתי וכעבור כחצי שנה החלטנו להינשא. בשנתיים האחרונות לשירותי 1979-1980  שירתי בבסיס חיפה. כמפקד בית מלאכה מכשור ובדרגת רס"ר שרתו תחתי כשש חיילים וחילות. בכל בוקר הינו מקבלים מהמרכז הטכני דו"ח תקלות בספינות ובהתאם לוותק ולידע של כל חייל חיילת.

לאחר שחרורי מהצבא במילואים המשכתי להיות בבסיס חיפה, ונקראתי למילואים במלחמת לבנון הראשונה. יחד עם צוות טכני (אנשי מילואים) הועברנו לנמל "ג'וניה" בלבנון צפונית לבירות על מנת לתת מענה טכני לספינות הדבור שנתנו ללוחמי הפלנגות הנוצריים. לאחר המלחמה הועברתי לספינת בית הספר של חיל הים, ובה עשיתי מילואים. ספינה זאת הייתה בית-ספר צף עבור קורס חובלים. עם ספינה זאת ביקרתי ברוב אזורי ונמלי הים התיכון, עד לשנת 2002 בגיל 50 עשיתי בה מילואים.

הזוית האישית

שמואל: הרגשת קירבה והבנה בין הנכד לסבתא והסבא, והבעת רצון לדעת את העבר.

תורן: החוויה שלי הייתה מהנה ובלתי רגילה. אני שמח מאוד שהצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי, למדתי ממנה רבות. ממש נהניתי ואני ממליץ לעוד ילדים בגילי להשתתף.