מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ בגיל 12 וחצי בשנת 1955.

הלכתי לבית ספר באמסטרדם שלימד בשיטת מונטסורי. בהולנד זה היה מאוד פופולרי.

אספר על שיטת מונטסורי:

למדנו בכתה עם בערך אותה כמות תלמידים שיש היום, כמעט ולא ישבנו ליד שולחנות. ישבנו על שטיחים, לא קנינו ספרי לימוד ולא הייתה רשימת ספרי לימוד לרכישה, אלא הדביקו את הספר על קרטונים, כל עמוד על קרטון אחר. לכל כתה היו את הספרים שמתאימים לה. כל ילד היה לוקח את העמוד שעליו לקרוא ולסיים את העבודה, כל מי שסיים את דף המשימה החזיר אותה ולקח  דף עמוד אחר המודבק על קרטון אחר.

המורה לא הייתה צריכה להגיד דבר, כל התלמידים עבדו באופן עצמאי וכולם התקדמו נהדר. שיטה זו הייתה נהוגה בכל המקצועות: בלימוד השפה ההולנדית, חשבון, היסטוריה וידיעת הארץ. היה לנו ארון עם כל הכרטיסים וכל אחד היה ניגש ועושה את העבודה שלו ומחזיר הכרטיס למקום. לפעמים המורה ריכזה אותנו לידה וסיפרה סיפור או שלימדה שיר. זה היה מאוד נחמד, עד שאמי גילתה שאחי הצעיר גמר את כל ספרי ההיסטוריה של כל בית הספר, כי הוא לקח את כל כרטיסי העבודה מהכתות האחרות, אבל הוא לא למד לכתוב. זה הפריע לה והיא החליטה שנעבור לבית ספר אחר.

בבית הספר הבא שלי, למדנו עפ"י שיטת דלתון. התכנית היא כזו שהמורה נתנה משימת לשבועות בכל המקצועות, כולל אילו עמודים עלינו לקרוא ולהכין שיעורי בית, ומי שהיה זריז וסיים את העבודות לפני הזמן, אז המורה הייתה בודקת לו  את עבודותיו. אם הוא עשה נכונה את המשימות, אז הוא היה עוזר למורה לבדוק את העבודות של התלמידים האחרים בכתה. רצינו מאוד לבדוק את העבודות של תלמידים אחרים ולכן השתדלנו להזדרז ולסיים את העבודות שלנו לפני הזמן.

למדנו בבית ספר זה כשנה ואז אמי החליטה שנעלה לארץ ישראל. עלינו ועברנו לגור בחיפה, בשכונת שאול. גרנו בשורת הבתים ליד הים. בשנת 1955, קריית שפרינצק עוד לא הייתה  קיימת, לא היה כלום. לא הייתה דרך צרפת ואנחנו הלכנו ברגל עד לים, עברנו את הכביש ואת פסי הרכבת ובחוף הים בשקמונה שם היינו מתרחצים. פה בבית הספר, התחילו בעיות כי כולם דברו עברית ואנחנו לא ידענו, אף אחד לא עזר לנו. הלכתי שלוש פעמים בשבוע למורה שלימדה אותנו עברית. זה היה רחוק ולא היה קל בכלל, אבל לא הייתה לי ברירה, רציתי ללמוד עברית. למדתי בבית ספר "הגפן", ברח' הגפן (היום זה בי"ס ערבי). בזמנו היה בי"ס "רמות" בשכונת רמת שאול, אבל זה היה לכתות א'-ג' בלבד. לא היו כמעט אוטובוסים אז הלכנו ברגל לשם ובחזרה, גם בעלייה הקשה. עלינו ברגל את שדרות האו"ם. הייתה גם מעברה בצ'רניחובסקי בחורשה, שעברנו דרכה בדרך לבי"ס הגפן. בבוקר תפסנו טרמפים ובחזרה כמעט תמיד הלכנו הביתה לפחות כשעה. בשלושת הימים שבהם הייתי צריכה ללכת למורה הפרטית לעברית, אחרי שעות בית הספר היה קשה יותר. בבית הספר לא הייתה סייעת או מורה לקליטת עלייה, לא עזרה בשיעורי בית ולא כלום. בתום יום לימודים בבית הספר, יצאתי מ"הגפן", והלכתי כל הדרך לרח' עקיבא (בשכונת הדר), אבל בחזרה כבר יכולתי לקחת אוטובוס כי היו קווים בשכונת הדר. כך נמשך המצב במשך כמעט שנתיים, הלכתי כל יום ברגל, הלוך וחזור…

גם אני גם אחי הצעיר עשינו זאת והתגברנו. אני חושבת שזה טוב שלומדים להתגבר על בעיות קשות ואין ברירה, צריך להמשיך להנות מדברים טובים שבאים אחר כך. אני זוכרת מורה אחת בבי"ס הגפן שלא סבלה אותי: המורה שושנה. במקום לכתה ז' הכניסו אותי לכתה ו', בגלל שלא ידעתי עברית. במקצוע גיאוגרפיה למדנו אז על הולנד והמורה סיפרה לתלמידים שבירת הולנד היא האג. אני הרמתי את היד, כי סוף סוף הבנתי על מה מדברים ואמרתי שזה לא נכון ושהבירה היא אמסטרדם. מאותו הרגע המורה לא רצתה לדבר איתי ואז בשלב מסוים נודע הדבר לאמי והיא בקשה לדבר עם המנהלת חיה זיו ז"ל. אמי בקשה שיחזירו אותי לכתה ז', כמו בני גילי, ואילו המורה שושנה שישבה איתנו בחדר המנהלת אמרה מה פתאום, ושאני צריכה להישאר כתה. אמי אמרה, שאם כך אז נעזוב את הבי"ס וכנראה שזה עזר כי באותו השבוע העבירו אותי לכתה ח', הכתה שבה הייתי צריכה ללמוד מלכתחילה.

המורה בכתה חיה, למידה אותנו אנגלית ולמדנו את האותיות שהם כמו בהולנדית אז זה לא היה קשה בשבילי. גם משפטים קצרים למדנו וכך סיימתי את בי"ס "הגפן" בכתה ח'. בכתה ח' היה נהוג אז בארץ לעשות מבחן סקר. אמי רצתה שאלך ללמוד בסמינר מורים "גורדון", שהיה אז בפינת רח' הגפן ושד' האו"ם, היא רצתה שאהיה מורה ואז רשמה אותי לכתה ט'. שאלו אותי שם אם עברתי את הסקר, אבל מכיון שהוא היה בעברית ולא יכולתי לענות, אמרתי בסמינר שלא עניתי על הסקר. וכך, במקום סמינר "גורדון", הלכנו לבי"ס חוגים ושם כן קיבלו אותי. בינתיים השתפרתי מאוד בעברית ולמדתי עד כתה י"ב במגמה ביולוגית, אצל המורה נעמיצ'קה והמנהל אז היה יאיר כץ ז"ל.

את אחי הצעיר, לעומת זאת, זרקו מהבי"ס כי היה שובב אבל גם כי באחד הימים הגיע אחי הגדול לבקר בארץ (הוא גר בחו"ל) והוא רצה לקחת אותנו לטיול לאילת. לאחי הצעיר לא הרשו להעדר מבית הספר והוא ביקש מאמי שתכתוב לו פתק מחלה. אבל בגלל שכבר פנה למנהל וסרבו לבקשתו, אמי אמרה שלא תוכל לכתוב לו פתק מחלה ולכן זרקו אותו מביה"ס. הרש לא אמנם לעשות את הבגרויות. המנהל, יאיר כץ, נפטר באותה השנה ופנו לאחי שהיה יחידי בבי"ס שידע אנגלית , כדי שיכתוב כתבה לעתון הג'רוזלם פוסט על המנהל…

אחרי לימודי בביה"ס חוגים למדתי בוינגייט והייתי מדריכת ספורט בצבא ושם פגשתי את בעלי, סבא של תמר. שנינו היינו מורים לספורט בטכני של חיל האוויר. הוא היה כדרסולן בהפועל קריית חיים (הוא יליד קיבוץ יגור), ואני ליוויתי אותו לכל משחקי הליגה עד לחודש התשע עם בתי הגדולה.

יש לנו 4 ילדים ובנוסף גדלנו 2 ילדי אומנה שכולם בגרו והשתלבו יפה. גרנו בקרית מוצקין ועברנו משם לביאליק, היינו 6 שנים בארה"ב, שם נולד בני הצעיר וחזרנו משם היישר לזיכרון יעקב.

עדה אגם, קבלה מכתב מאמה 70 שנה לאחר שנשלח. הסיפור המלא והמרגש פורסם במגזין המושבות "הגפן" בשנת 2012. להלן קישור לכתבה.

הזוית האישית

עדה: מאוד גאה בתמר ומודה לה שחשבה על זה והזמינה אותי לבוא לתיעוד הזה.

תמר: זה ממש כיף לשמוע את הסיפור הזה. זה מרגש שאני יודעת מה היא עברה ושגם לה היה קשה וגם זו הרגשה טובה שיש לי סבתא שעברה כ"כ הרבה חוויות.