מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש לייבוביץ' בת 69 נולדתי בעיראק בעיר בגדד, עליתי לארץ עם הוריי בגיל חצי שנה בשנת 1951. כיום אני גימלאית. נשואה לקובי, אימא לשני בנים ושבעה נכדים. גרה בנתניה בנווה איתמר.

בסיום טקס צעדת ירושלים בכתה ח'

העשור המשעותי בחיי 1964-1974

בשנת 1964 גרנו בעיר נתניה, אבא שלי נפטר, הוא היה איש משטרה, אני הייתי אז בת שתים עשרה, אחי היה בן עשר, ועוד אח ואחות תאומים שהיו בני שש. אימא ידעה מעט מאוד עברית וגם לא עבדה, המזל שלנו היה שאבא היה איש משטרה, ולא הייתה לנו בעיה כלכלית בהמשך, כי קיבלנו משכורת חודשית מהמשטרה. אימא גידלה אותנו לבד, ולא החסירה מאיתנו דבר.

בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, ובאותו הזמן הייתי בת שש עשרה. במסגרת הלימודים בגדנע נסענו למחנה אימונים בגליל, היינו שם שבוע והתאמנו שם בנשק ובאימונים כלליים, זאת הייתה חוויה מאוד מאתגרת ומחשלת.

אני זוכרת בזמן מלחמת ששת הימים את המטוס העיראקי שעבר בשמי נתניה. אני זוכרת, איך שרצנו למקלטים הציבוריים בזמן שהמטוס עבר מעלינו. התגייסתי בשנת 1968 בעקבות המלחמה למרות התנגדות אמי אני התעקשתי לשרת בצבא. שירתי תקופה בקרייה ולאחר מכן בשכם. בצבא הגעתי לתפקיד של רס"ר. מאוד אהבתי את הצבא ולכן חתמתי לשירות קבע. בשירות הקבע הייתי פקידה ראשית של בסיס הדרכה ונשארתי עוד שש שנים בצבא. בסך הכל שירתי שמונה שנים בצבא, וזו הייתה תקופה מאוד מיוחדת ומאתגרת בעיניי. בשנת 1972 התחתנתי עם חבר שלי, קובי. אנחנו ביחד מגיל ארבע עשרה וגם אז ידענו שבסוף הדרך אנו נתחתן. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, זאת גם הייתה השנה שבה נכנסתי להריון.

זאת הייתה תקופה קשה ומאתגרת, בתקופה הזאת היו המון פצועים בבתי החולים בעקבות המלחמה ואני וחברותיי מהצבא ביקרנו את הפצועים, שבבית החולים. לאחר הלידה השתחררתי מהצבא. ישבתי בבית לתקופה קצרה ואז בעלי, קובי, שהוא ספר נשים התחיל ללכת לשירות מילואים לעתים קרובות יותר בגלל המצב הבטחוני שלאחר מלחמת יום הכיפורים והעסק (המספרה) נשארה סגורה ולכן , החלטנו שאני אתחיל לעבוד במספרה במקומו, במקביל הלכתי לקורסים והשתלמויות בתחום עיצוב השיער. מאוד אהבתי את תחום עיצוב השיער והתייחסתי אל המקצוע הזה כאומנות לשמה. וככה הייתה לנו רווחה כלכלית בזמן שקובי היה במילואים.

כך ניהלנו את החיים. בשנת 1974 נולד לנו הבן הבכור אביגדור כיום אביגדור הוא עורך דין שמתמחה בנחלות, יש לו משרד ברמת גן והוא אבא לארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים. לאחריו בשנת 1978 נולד לנו הבן השני, רן. רן הוא חשב "בחברת אדגר השקעות" ונדלן ואב לשלושה ילדים. קובי ואני עבדנו ביחד במספרה במשך ארבעים וחמש שנים, אני כרגע בגמלאות, נהנית מהחיים וקובי עדיין עובד באותה המספרה בשער העמק נתניה.

יש פער גדול בין התקופה שבה אני גדלתי לבין התקופה היום. בתקופתי לא הייתה טכנולוגיה כל כך מתקדמת כמו היום, למשל, לא היה לנו טלפון בבית, כדי לקבל טלפון חיכינו שבע שנים לאישור. היה טלפון אחד אצל אחד השכנים ושם היינו מקבלים את כל ההודעות. השכן היה קורא לנו אליו הביתה, לקבל את ההודעות.לא הייתה לנו טלוויזיה ולכן היינו קשורים יותר לרדיו ומאזינים לסיפורים ומעשיות ברדיו. היו לנו ברדיו תכניות מיוחדות לילדים והיינו מחכים בקוצר רוח לשעה המסוימת שבה התכנית שודרה.

חלב לא קנינו בסופר וגם לא בא בקרטונים, היה לנו חלבן שהיה מגיע אלינו הביתה אנחנו היינו משאירים את בקבוקי החלב מחוץ לדלת בלילה והחלבן היה מגיע לפנות בוקר ומוזג את החלב לבקבוקים. לא היה לנו מקרר חשמלי, היה לנו מקרר עם קרח, אימא הייתה שולחת אותי להביא קרח מהעגלה שהייתה מסתובבת בשכונות. אני הייתי הולכת עם שק יוטה על הידיים והעגלון היה שם לי את הקרח על השק וככה הייתי הולכת הביתה עם הקרח, שאותו הכנסנו לתא שבמקרר. בגדים לא קנינו כמו שקונים היום באינטרנט או בקניונים וגם לא לעיתים קרובות. פעם בשנה לפני חג הפסח קונים בגדים ונעליים ואת הבגדים הישנים מעבירים לאחים הצעירים.

היינו משחקים הרבה בחוץ משחקי חברה: מחניים, קלאס, חמש אבנים, סכין תוקע, גולות, גוגואים, ועוד.בין השעות 14:00-16:00 היה שקט מוחלט בשכונה, אף ילד לא הסתובב בחוץ. אני זוכרת שבבית סיפרי לא היה מקום לכל התלמידים כי לא היו מספיק כיתות אז היינו לומדים בשעות הצהריים.חלק מהתלמידים למדו לימודי בוקר וחלק צהריים.

הזוית האישית

שושנה: תודה רבה שניתנה לי הזכות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. זו הייתה עבודי חוויה מרגשת ומעצימה להיפגש עם התלמידים ולספר להם את קורות חיי.