מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1931, בפולין, להוריי דינה ושלום שלזינגר.

בשנת 1937 עליתי ארצה עם הוריי ואחי, גד, שהיה גדול ממני בשנה וחצי. עלינו באנייה דרך נמל חיפה. הזיכרון שלי מאותו מסע הייתה הבובה שלי שנגנבה ממני על ידי הערבים, עובדי הנמל. ראיתי את הרגע שבו לקחו ממני את הבובה, אבל לא יכולתי לעשות דבר.

בשנה הראשונה גרנו בתל אביב עד שבנינו את ביתנו ברמתיים שהייתה אז מושבה מרכזית עם כביש אחד. למדתי בבית ספר "עממי" כיום ממלכתי א' עד כיתה ח', אחר כך שנתיים בבית ספר על שם "כצלנסון" בכפר סבא. בגיל ארבע עשרה התגייסתי ל"הגנה" שפעלה כנגד הבריטים ששלטו אז בארץ (תקופת המנדט הבריטי) כדי שיעזבו את הארץ. התמקדנו בחלוקת כרוזים, שקראו להילחם כנגד הבריטים. התאמנו בתקשורת עם קודי מורס ונפנופי דגלים, כדי להעביר מסרים מקבוצה לקבוצה.

כשהייתי בת 17 בשנת תש"ח, הוכרזה מדינת ישראל. אנשים רבים ואני שמחנו מאוד ויצאנו לרקוד ולשמוח ברחובות. מול השמחה הגדולה הייתה גם חרדה גדולה למה שעומד לקרות. למדתי בבית ספר למטפלות של ויצ"ו בתל אביב כשנה ולאחר מכן התגייסתי לצבא ההגנה לישראל (צה"ל) ושירתתי  שנתיים, כנהוג.

ילדותי עברה עליי בבית (העומד עדיין) במתחם "לנדוור" בדרך רמתיים, שבנינו עם עלייתנו ארצה. המשחקים התנהלו בפרדס שמסביב לבית, במחבואים, טיפוס על עצים, בטבע ועוד. לאבי היה חמור ועגלה בה סיפק קפה של "לנדוור" וממתקים למכולות באזור. ולא פעם, אחי ואני רכבנו בבוקר לפני הלימודים על החמור להביא את הסחורה לחנויות בסביבה. הדרכים היו דרכי עפר, כי הכבישים לא היו סלולים.

תקופת הצנע

בזמן מלחמת הקוממיות (השחרור) בשנת 1949 הונהגה בארץ תכנית קיצוב של מצרכי צריכה וביגוד, כדי שתהיה אפשרות לקלוט את העולים ששרדו והגיעו ממחנות העקורים מאירופה. הם שוכנו באוהלים ובפחונים במחנות שטופלו על ידי מטפלות וגם אני בתוכן. זו נקראה תכנית "צנע". נקבעו מכסות של מזון לנפש בעזרת תלושים חודשיים ופנקסים אישיים. הייתה אז אבקת ביצים, סוכר בגושים, קופסאות שימורים ועוד.

באותה תקופה בעקבות אירועי השואה התקבלו תשלומים מגרמניה (הנאצית). ביישוב היהודי היו הרבה חילוקי דעות  בעד ונגד קבלתם, אך בסוף הוחלט לקבלם, היות וזה עזר מאוד לקליטת העולים. חתונתי הצנועה התקיימה בחצר בית הורי עם ספסלים שנלקחו מבית כנסת קרוב וכיבוד של כריכים, עוגות ושתייה בלבד. היה קושי לקבל בד לשמלת החתונה שלי שנאלצנו לעמוד בתור כדי לקבל אותה. מקררים לא היו, אלא ארגזים מיוחדים לשמירת הקרח שהובאו או נלקחו על ידינו בגושים גדולים שהחזיקו יום או יומיים. לא ניתן לשמור מזון לזמן ארוך.

סיפור אהבה

את יריב בעלי הכרתי עוד בתקופת בית הספר, למרות שלא למדנו באותו בית הספר. למרות זאת רק בטרם גיוסו לצבא במלחמת הקוממיות (השחרור) התהדקה החברות בינינו. החברות נמשכה 4 שנים שמתוכם נפרדנו לשנה כשנסע לצרפת ללימודי חינוך גופני מטעם הצבא. אני חיכיתי בנאמנות עד שהוא חזר. השיר שאימצנו טרם הגיוס היה "את חכי לי ואחזור" (שבמקור הוא רוסי) השיר ביטא את כל התקווה לחזרה בשלום.

האהבה הנוספת שלי היא לבית שלי בצל פרדס עם ריח הפריחות המשכר והכלב שאימצתי ב"תנו לחיות לחיות". הכלב איתי כבר עשר שנים כדי להפיג את הבדידות ואכן באהבתי אליו הוא כמו בן.

נישואים, ילדים, נכדים ונינים

עם אישי יריב הייתי מאז נעורינו ובשנת 1952 נשאנו ועברנו לגור בשכונת הדר בבית שבנינו בפרדס. יריב היה מנהל רשות הספורט והחינוך הגופני במשרד החינוך ונפטר בשנת 2004 כשהיה בן 74. בשנת 1953 נולדה בתנו הבכורה אורית, שהיא סבתא של יובל, ולאחריה נולדו אייל ויחיאלה. כל השנים אני ממשיכה לגור בהוד השרון בביתי הישן שבנינו. נולדו לנו עשרה נכדים ובינתיים 13 נינים "כן ירבו".

בחרנו בחפץ – משקל לביצים

בתמונה המשקל שצלמנו בטלפון הנייד

החפץ הגיע לידי על ידי: חמותי סוניה שהיה לה לול תרנגולות. כדי למכור את הביצים היה צריך למיין אותם לפי הגודל, ולכן השתמשו במשקל. החפץ נמצא אצלי שנים בארון, גודלו כ-30 ס"מ והוא עשוי ממתכת.

הזוית האישית

סבתא אביבה: המפגש בכיתה ולמידה משותפת עם הנינה יצרה בינינו קשר מיוחד- לדור הצעיר והמבוגר.

יובל: המפגשים עם סבתא כל שבוע גילו לי את הסיפור שלעולם לא שמעתי ולא הייתי יודעת.