מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי (ציפורה) על שם סבתי מצד אמי אסתר עטלה רוזנברג, חשוב לי לציין כי לאמי היה מאוד חשוב המשכיות השם. גם אחי יהודה נקרא על שם סבי מצד אמי.

 

נולדתי להורים יוצאי שואה, אמא מסלובקיה הייתה בשואה באושוויץ בירקנאו ומשם לקחו אותה לברגן ובלזן. היא טיפלה שם באנשים חולים עד לשחרורה. לאחר המלחמה למדה עברית ואנגלית בבניין אגודה ומשם עברה להגנה לשלושה חודשים ושם ארגנו אותם לעליה לארץ ישראל היא הגיעה לחיפה ומשם למחנה בית ליד.

 

אבא מאיר מרטין וייס יליד 1915 מטרנסילבניה. הוא נלקח בשנת 1942 למחנות עבודה עבר כמה מקומות היה פרטיזן ביערות רוסיה. לאחר השחרור עבר להונגריה ומשם העבירו אותם לגבול אוסטריה ומשם לאיטליה. באיטליה קבוצת יהודים ארגנה פליטים לעליה לישראל. אבא הגיע בשנת 1949 לפרדס חנה לקרובי משפחה ובחודש מרץ כבר לקחו אותו לצבא.

 

בפרדס חנה אצל הקרובים הכיר את אמי. הם התחתנו ועברו לגור בטירת יהודה. ( טירת יהודה בזמנו היה על ההרים, בתי אבן עזובים של ערבים שגורשו עד שהסוכנות בנתה בתים חדשים באזור המישורי. טירתיהודה מושב דתי לאומי היה ישוב ספר על הגבול עד למלחמת ששת הימים 1967).

 

כילדה זכור לי מושב עם בתים קטנים, חלונות מתכת וסורגי ברזל. ברחובות לא היו כבישים סלולים היה הרבה בוץ בחורף, לכל משפחה היו פרות, עופות, סוס ועגלה הורי היו חקלאים כמו כל תושבי הכפר. הייתה תקופה קשה זיכרונות של מסתננים "פדאיונים" ערבים שהגיעו מירדן עד למלחמת ששת הימים.

 

אני זוכרת את אבא עם מעיל צמר ארוך רוסי יוצא לשמירה בלילות לפי תורנויות במושב וגם במחצבה האמריקאית שהייתה ליד המושב. מילואים הוא עשה בבית נבלה וכשחזר תמיד הביאו לנו סוכריות בקופסא צבעונית מאוד יפה אחי יהודה ואני מאוד שמחנו. חווית חליבת הפרות אחה"צ ולקיחת החלב בכדים למחלבה עם הסוס והעגלה. מדי פעם הצטרפנו אליו, לא לפני שכל אחד מאתנו לקח חתיכה נכבדת  מקצה הלחם (הלשיקה) ורוקנו אותה מהרך של הלחם והכנסנו בפנים ירקות ביצה גבינה מה שהיה, איזה כייף זה היה ועד שהגענו למחלבה סיימנו לאכול כדי לקבל מאבא את השוקולד שכל אחד אהב. אני עם מילוי תות ואחי עם בוטנים. את הרך של הלחם לא זרקתי היה אסור לזרוק לחם! גלגלתי מעכתי והכנתי יצירות, ציירתי לפי תצלום שאבא נתן לי רקמתי תפרתי.

 

במשך השנים הפכתי את התחביב למקצוע למדתי עיצוב ופיסול במכון אבני 4 שנים. לימדתי כ- 25 שנים פיסול, בשנים האחרונות אני מפסלת באבן וחוטי ברזל מתוך מקום של זהות שייכות והאחזות לבית שגדלתי בו.