מאגר סיפורי מורשת

 דורות קודמים

אימי פירחה נולדה בעיראק ואבי ואהרון ניסני נולד באזרביג'אן ומשפחתו עברה לפרס, כשהיה תינוק, לכפר ליד טהרן. אבי היה אדם משכיל, כשבגר, סבתו שילמה על לימודיו והוא יצא ללמוד באוניברסיטה של טהרן.

לסבי דוד, הייתה בפרס, חנות תבלינים ובדים. כאשר אבי היה עוזר לסבי דוד, הם היו מעבירים סחורה על חמורים לכפרי הסביבה. באחת הפעמים סבי יצא כהרגלו למכור סחורה ולא חזר. לאחר מכן הוא נמצא דקור, אך איש לא יודע מי דקר אותו. הקהילה היהודית שערה שהגויים דקרו אותו. אבי התייתם  מאביו בעודו בן 10 וסבתי עדה המשיכה את עבודתו בחנות. אבי התגייס לעזור לה בתור ילד ובהמשך לקח את כל האחריות על משפחתו.

הורי עלו לארץ בשנת 1954 וגרו במעברה שבבנימינה. אבי התגייס לצבא ואז אחד מבוגרי משפחתי שידך בינו לבין אמי כי אז היה נהוג לשדך זוגות. הוא היה מבוגר מאמי ב-15 שנים אך גם זה היה משהו שכיח. הם נישאו ועברו למושב נגה שבאזור לכיש, שהוא מושב חקלאי. לאחר שנה היו להורי לולי תרנגולות, מדגרה של אפרוחים, ושדות של ירקות ובוטנים.

הורי גרו בצריף יחד עם סבתי. לאחר זמן נולדתי ועברנו יחד, מהצריף לבית חדש באותה החצר. לאחר שעברנו לבית נולדו שמונת אחיי.

זיכרון ילדות

את כל ילדותי עד גיל 15 ביליתי במושב. למדתי בבית הספר היסודי "דוד שמעוני" שהיה במרחק 20 דקות מביתי. היה זה החלק היפה ביותר מילדותי, לגדול במושב חקלאי וירוק לתוך נוף של עצים, פרדסים ,שדות, כבשים ועיזים שחיו ליד ביתי. לאחר שהתחתנתי לקחתי את ילדי גם כן למושב נגה, ולשמחתי גם הם חוו את מה שחוויתי אני בילדותי. את המשחקים הפשוטים, החברויות עם ילדי המושב, שהיו בני החברים שלי מהילדות. לשמחתי הרבה גם הם חוו את החלק המשמעותי בחיי.

סיפור אהבה בהשראת "רפונזל"

בחרתי לספר את הסיפור הזה בתור סיפור האהבה שלי מכיוון שהוא סיפור משמעותי בחיי, למרות שכאשר הוא קרה עוד לא הייתי בחיים אבל הוא עדיין משמעותי עבורי  מאוד. בכל מפגש משפחתי או אירוע מספרים את הסיפור הזה.

זה סיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור ותמיד מצליח לרגש את כולם, בגלל משמעותו והמסר שהוא טומן בתוכו. הסיפור התרחש בפרס, בחצר בית אבי. בשכונת אבי גרו יחדיו המוסלמים והיהודים בשכנות טובה. כמובן שנערי השכונה היהודים והמוסלמים בילו יחדיו במשחקים, בטיולים, במפגשים או בבית הספר ובשכונה. כשבגרו יותר, אחד הנערים המוסלמים התאהב בדודתי שהייתה נערה יפה מאד.  שיער אדמוני וארוך במיוחד. ופנים עגולות ויפות. היא היתה הנערה שכולם ציינו את יופייה. כאשר הקשר שלהם נודע להורים, התחיל סכסוך בין הקהילה היהודית למוסלמים. הם התרחקו אחד מהשני והפסיק קשר השכנות הטוב, והתחיל קשר עוין. לאחר מכן התערבו ראשי הקהילות שניסו לסדר את קשר השכנות.

אבי התנגד בחריפות רבה לקשר זה ולכן התחילו המוסלמים לרדוף אותו. חייו היו בסכנה וכך גם חיי כל הקהילה. באחד הערבים ניגשו לביתו של אבי כמה ממשפחתו של הנער וחטפו את דודתי. זה היה ערב מאוד  קשה ומפחיד עבור כולם ובעיקר עבור אבי. משפחת הנער לקחו את דודתי והכניסו אותה לחמאם, כמנהגם, כדי שתתאסלם, ואז אבי ודודו נכנסו לחמאם ותפסו את דודתי בשערה הארוך ומשכו אותה מהחמאם, כאשר חיכו לה בחוץ שמונה משפחות שהם קרובי משפחה ויחד עם כולם הם ברחו והסתתרו. הם נדדו בפרס במשך שנה עד שמצאו מקום מבטחים בטורקיה שם הם שהו חמש שנים. ואז עלו לארץ ישראל. אבי ודודתי לא סלחו  אחד לשני על המקרה הקשה הזה ולא דיברו עד יום מותם. דודתי לא סלחה לאבי בגלל שהפריד אותה מאהוב ליבה והוא לא סלח לה על הרצון להתחתן עם מוסלמי והאפשרות שתתאסלם ותעזוב את המשפחה, וגם בשל הבושה שהיא גרמה למשפחתו בעקבות החורבן לקהילה. צריך להבין שהם לא התכוונו לעזוב את פרס, הם ברחו בעל כורחם והשאירו את כל רכושם שם. הכל בשביל לשמור על יהדותם.

הסיפור הזה הוא בעל חשיבות עצומה בהיסטוריה של הקהילה היהודית מהכפר בפרס. היום אני רואה את הסיפור מזווית שונה מזו שראיתי אותו כילדה. כילדה חשבתי על יופייה של דודתי ועל כך שהיתה מחוזרת. היום אני מבינה שקהילה שלמה הייתה בסיכון. כולם נאלצו לברוח בגללה. קהילה שחיה בשקט ובחיי שכנות נפלאים השאירה הכל מאחוריה ועזבה אל הלא נודע, מכיוון ששמירה על היהדות ואי ההסכמה להתבוללות הייתה חשובה יותר מכל דבר ולא חשוב מה המחיר שיצטרכו לשלם על כך.

הנישואים שלי

למדתי חינוך מיוחד,  אחר כך המשכתי ללימודי אחיות פסיכאטריות. הייתי מדריכה לנוער בסיכון, התקבלתי לעבודה במסגרת חינוכית לנוער עם צרכים מיוחדים. נסעתי בוקר בוקר מהמושב לאשקלון וחזרתי בערבים. תפקידי בעבודה היה להדריך נוער עם צרכים מיוחדים. הצלחתי מאוד בעבודה הזו והתקדמתי בתחום.

באחד הערבים  בשובי הביתה הכרתי את בעלי לעתיד מרדכי. חיכיתי בתחנת אוטובוס עד שעבר בחור שהתיישב לידי, התפתחה שיחה בינינו והחלו חיזורים, עד שהזמנתי אותו לבית הורי. הייתה בינינו אהבה גדולה והורי התנגדו לכך בחריפות רבה מכיוון שהוא ממוצא מרוקאי והורי היו פרסים. בחצי השנה הראשונה, הורי המשיכו להתנגד לקשר, אבל המשכנו במפגשנו למרות ההתנגדות. לאחר שנה התחתנו וגרנו באשקלון ושם נולדו שלושת ילדי עינב, דוד, ויעקב. ילדי למדו בגנים ובבתי הספר באשקלון. בחופשים בילינו במושב בבית הורי. הילדים אהבו באופן מיוחד לבלות במושב ובכל הזדמנות נסעו לשם לשחק עם חיות ועם חברים שהכירו שם.

כיום אני גרה בקיבוץ כפר מנחם, קרוב למשפחתי ועובדת ב"בית הדר" שהוא בית סיעודי לקשישים בקיבוץ.

הזוית האישית

יפה – התוכנית איפשרה לי לחזור אל השורשים שלי ולהיסטוריה המשפחתית שלי. זה אפשר לנכדתי לשמוע וללמוד על הסיפורים המשפחתיים. היא סקרנית ורוצה לדעת עוד. אני הייתי הבת הקרובה ביותר לאבא שלי ובעיקר כשהוא התאלמן וכשאמי נפטרה, אבי הסביר לי מה קורה כשגוי מתאהב ביהודיה. בעקבות זה החלטנו על מפגשים משפחתיים כדי לשמור על קשר ולהעלות זיכרונות. התוכנית חידדה לי את התובנות. המפגשים האלו היו נהדרים, חיכיתי להם בתוך העומס היומיומי. אני מודה לשני וטל ולכל רגע שבו לקחתי חלק בתוכנית.

ליאן – היה כיף להיות בתוכנית הקשר הרב דורי. נהניתי להקשיב לסיפורים המעניינים ובעיקר לסיפורים של סבתא שלי. זה אפשר לי להיפגש עם סבתא יותר ואני ממליצה לכל אחד לקחת חלק בתוכנית.