מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה בל שחם, מקור השם שחם הוא עוברת מפויירשטיין – אבן האש.

נולדתי בתאריך 28.10.1952, עם אחות תאומה זהה בחודש שביעי, לא היו אינקובטורים בטבריה אז העבירו אותנו לבית חולים העמק בעפולה ואימא שלנו נשארה איתנו כשלושה חודשים. יש לי גם אחות בכורה גדולה מאתנו בשנה ושבעה חודשים ושמה כרמלה.

מקור השם רינה: הוריי לא ידעו שייצאו תאומות והם הכינו מראש רק שם אחד – שמה של אחותי אורנה. כשנולדתי קראו לי אביה, אבל הוריי לא אהבו את השם. אבי עבד במשרד הפנים ולכן היה יכול לשנות את השם וכך שונה שמי לרינה.

הייתה לי ילדות כיפית בבית הילדים בקיבוץ כפר-בלום. הבתים של ההורים היו מאוד קטנים ולכן היה יותר בטיחותי ובריאותי לגדל ילדים בבתי הילדים. בערך בגיל 4 למדתי לקרוא לבד, בזכות העובדה שאחותי הגדולה למדה לקרוא בגן שהייתה בו גם כיתה א'. כשהייתי בכיתה א' השתעממתי מאוד, אז המורה הייתה יושבת איתי כל אחה"צ, כאשר שאר הילדים היו נחים ולימדה אותי לקרוא בלי תנועות ניקוד.

המחנכים היו דמויות משמעותיות. זכור לי שכל לילה היו מספרים לנו סיפורים, למשל על הצנחנים שהתנדבו מעבר לקווי האויב במלחמת עולם שנייה. דיברו הרבה על ציונות ומוסריות. כשהיינו לומדים את התנ"ך היינו לומדים את המוסריות והערכיות ופחות היבטים דתיים.

למדתי בבית ספר "עמק החולה" בתקופה בה היו רק קיבוצים שותפים בביה"ס. היינו "סבונים", אבל גם עשינו למורים הרבה בעיות. כשהייתי בכיתה י' החליטו לצרף את המושבים לביה"ס. זו הייתה החלטה מאוד מהפכנית. הקיבוצים והמושבים היו מונוליטיים, כל אחד מהם מתרבות אחרת, מוצא אחר, השקפה פוליטית אחרת – וזה יצר הרבה מתחים. אבל הייתה בצירוף המושבים אמירה אידיאולוגית חשובה שצריכה להיות אינטגרציה בין האוכלוסיות במדינה.

אבי מרדכי

אבא שלי מרדכי נולד באסטוניה ובשנת 1939 עלה לארץ בעלייה בלתי לגלית. שלחו אותו למחנה המעפילים בעתלית. הוא גדל בבית יהודי דתי אורתודוקסי. אחרי גיל 13 עזב את הדת לחלוטין. היו לו אחים צעירים שנשארו עם ההורים. הוריו ואחיו הצעיר, נתן נספו בשואה. אבי היה חלוץ, אחד המתנדבים שהצטרפו לצבא הבריטי ליחידה ארצישראלית, כדי להילחם בנאצים. הוא עבד במשרד הפנים במרשם אוכלוסין. הוא מאוד אהב לשחק ברידג'. בגיל 64 נפטר מבעיות לב בגיל מאוד צעיר.

אמי איטה

אמי איטה נולדה בלטביה בשנת 1927. היא הייתה בת יחידה. בגיל  14 בשנת 1941 התחילה מלחמת העולם השנייה בלטביה, אחרי פלישת הנאצים לארצות הבלטיות. אמי הייתה בגטו דווינסק, בגטו ריגה, במחנה ריכוז שטוטהוף וגם השתתפה בצעדת המוות בשנת 1945. כל תקופת השואה היא עברה עם אימא שלה, והקשר ביניהן עזר להן להישאר בחיים. היא השלימה את לימודי התיכון אחרי המלחמה בגיל 19 עם תלמידי תיכון. היא הייתה פעילה בארגון "הבריחה" שעזר לפליטי שואה לעלות לארץ דרך האלפים מאוסטריה לאיטליה.

היא עלתה לארץ בשנת 1948 בגיל 21. עלו לאנייה במרסיי והגיעו ישר לתוך מלחמת השחרור. היא הגיעה לכפר בלום, שם עבדה בהתחלה בגן ירק, אחר כך כמטפלת, למדה והייתה גננת במשך שנים רבות. אחר כך למדה חינוך מיוחד בסמינר אורנים ועבדה בתיקון לקויות למידה של תלמידים בבית ספר הגומא. כשפרשה למדה גרונטולוגיה והקימה עם עוד חברים את בית כסיף הבית הסיעודי בכפר בלום. בגיל 89 נפטרה בשנת 2016.

אף פעם לא הייתה לי משפחה מורחבת בגלל שרוב בני המשפחה נספו בשואה וזה היה חסר לי בחגים.

בגרותי

אחרי התיכון התגייסתי לחיל האוויר ושירתתי כצפנית ומ.ע. כ"ס בבסיס תל-נוף. הייתה לי אחריות על הקודים בבסיס ובמלחמת ההתשה היו המון טיסות מעל מצרים והיה לי תפקיד מאוד מעניין. הייתי עם שתי אחיותיי בבסיס תל-נוף וזה היה מאוד מיוחד. שם פגשתי את בעלי, בני. התחתנו בקיבוץ בתאריך 26/2/1974. הייתי צעירה בת 21 והוא היה בן 22. התחתנו אחרי מלחמת יום כיפור, שהיוותה נקודת שבר במדינה. אחרי המלחמה היו הרבה חתונות.

יש לנו שלושה ילדים. הבכור לירון נולד בנובמבר 1978, שבוע אחרי יום ההולדת שלי. הוא נשוי לקרן ויש לו בת – שקד ובן – דניאל. הם גרים בזכרון יעקב ולירון עובד באינטל חיפה. הבת מוריה נולדה באוגוסט 1981. היא נשואה לאור מנחם ויש להם 2 בנות אלה וגילי. הם גרים בכחל. השלישי – אבינועם נולד בינואר 1985 והוא גר בכפר בלום.

אחרי השחרור מהצבא הייתי אחראית על מתנדבי חו"ל ולמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בלשנות הודו-אירופית ואנגלית. אבל אחרי שנה עברתי ללמוד בסמינר אורנים – תואר ראשון בספרות אנגלית וחינוך. התחלתי ללמד אנגלית בבית ספר יסודי בכפר בלום – הגומא. אהבתי את זה מאוד. אחרי שלוש שנים הקיבוץ פנה אליי לעבוד כמטפלת בבית ילדים כי אמרו שמי שיש לה ילדים חייבת לעבוד כמטפלת כדי שהילדים לא יהיו עם מטפלות שכירות. בדיעבד זה נראה מגוחך כי היום כל המטפלות שכירות.

בשנת 1987 החלטתי לחזור להיות מורה לאנגלית ומאז עד ספטמבר 2017 לימדתי בבית הספר עמק החולה. הייתי המורה היחידה שלא דוברת שפת אם אנגלית, אבל מבחינת ההכשרה היו לי נתונים מצוינים. בשנה הראשונה שחזרתי ללמד אנגלית הייתה לי כיתה נוראית וכל יום בכיתי על כך שחזרתי להיות מורה. אבל אחר כך העניינים הפכו הרבה יותר טובים. התחלתי גם לחנך כיתה וכך הרבה שנים חינכתי, ריכזתי שכבה, ריכזתי אנגלית בחט"ב, ולבסוף התמניתי לרכזת פדגוגית, תפקיד אותו ביצעתי עד לפרישה.

כל החיים שלי עסקתי בחינוך, פורמלי וגם בלתי פורמלי. הייתי מורה כי אהבתי ילדים ורציתי להשפיע עליהם מבחינת ידע וחינוך. מאוד אהבתי את האינטראקציה עם התלמידים, אפשר לשוחח, להשפיע מבחינה ערכית. ללמד בתיכון זה הרבה יותר מעניין והשיח יותר בוגר. אני מאמינה שאפשר לעצב אנשים בכל גיל. לקחתי את המקצוע מאוד ברצינות והיה לי חשוב שהילדים יצליחו ושיאמינו בעצמם. להיות מורה הייתה החלטה מאוד טובה כי זה מקצוע שתמיד משתנה. זו עבודה שוחקת אך שווה את זה. המשפחה שלי לא תמיד הייתה מרוצה מכך שהקדשתי כל כך הרבה שעות לבית הספר, אבל מצד שני ידעו להעריך את זה.

הזוית האישית

רינה שחם: מאז שפרשתי לגמלאות אני מאוד עסוקה בדברים שקודם לכן לא היה לי זמן לעשות. אני הולכת להרצאות על התנ"ך באומנות, היסטוריה של הציונות, שומעת מוסיקה, קוראת ספרים, מבלה עם הנכדים ונהנית מהזמן.

רינה בפעילות תכנית הקשר הרב דורי עם התלמידים