מאגר סיפורי מורשת

שלום, שלום רב. תרגיש בנוח, אני מתעקש. מאוד חשוב לי שתרגיש כאן בנוח. קפה? תה? משהו לשתות? אני מבין שבאת שבע מן הבית.

השם שלי? כבר שכחת? אה בשביל הפרוטוקול, טוב, מה שתגיד. קוראים לי אלכסנדר טולמסוב. לא זה לא השם הישן. בעבר אפשר היה לזהות אותי אך ורק בשם אלכסנדר פוסטילניקוב. למה אתה שואל? חכה, חכה, לאן אתה רץ? שיחה ארוכה מחכה לנו כאן. שנתחיל? כרצונך.

זה התחיל בשנת 1941, בדיוק הזמן בו החלה להיכנס גרמניה הנאצית לברית המועצות. בשנה הזאת, נולדתי באודסה שבאוקראינה תחת שם המשפחה פוסטילניקוב. אבי, אשר שמי נלקח כהשראה ממנו, נשלח לחזית המלחמה. אינני זוכר דבר ממנו. לאחר שחזר? לא, הוא לא חזר. מסרו לנו שהוא מת, אף אדם אינו יודע איפה ומה מקום קבורתו. אותנו, באותו הזמן, העבירו לטג'יקיסטן, מעין מקום מפלט נטול מלחמות לאזרחים אשר גרו קרוב לחזית אשר הלכה והתקרבה.

אמי, התחתנה מחדש עם אדם יהודי בשם רפאיל מיכאלוביץ' טולמסוב. אני אקדים את השאלה שלך ואומר שלא, אני לא הצלחתי להכיר בו כאבי החדש ולמרות זאת, שונה שם משפחתי לטולמסוב. כשגדלתי הוא דרש החלטה, הוא דרש שאכיר בו כאבא, כסב ילדי העתידיים וכחלק ממשפחתי. אחי, איזיאסלב טולמסוב, מיהר לקבל החלטה, הוא הכיר בו כאביו כפי שדרש. ואילו אני, לא היית מסוגל, זה לא היה נכון בעיניי. מסתבר שההחלטה הזו הייתה גורלית בנוגע לחיים שלי. היא גזרה עליי חיים שונים לחלוטין משל אחי, שקיבל את החיים הטובים. לא יכולתי אפילו להעז לחלום על אותו היחס. בזמן שאחי קיבלת את כל רצונו ואף תוגמל בכסף להתחלת לימודיו, אני הייתי צריך להגיע לכל דבר בכוחות עצמי. אחי קיבל את הבית מיד כשיתחתן, ואילו אני גרתי במעין צריפון קטן לידו, ללא שירותים או מים. המים? אה הייתי צריך ללכת עם דליים בכדי להביא אותם לביתי, לא היה שם איזה ברז או משהו כזה בצריף.

אלכסנדר טולמסוב

באיזשהו מקום, ההחלטה הזו בעצם עיצבה את האופי שלי. ידעתי שאני צריך להשיג את הכל בעצמי, אין איש מלבדי שיעזור לי ובעצם "אם אין אני לי, מי לי."

כמה זמן זה נמשך? אני לא יודע להגיד לך בוודאות, בשנת 1965 הכרתי את אשתי לעתיד, פיינשטיין רחל. אני מניח שזה קידם אותי לצאת מהמצב שהייתי מצוי בו ובאיזשהו מקום להתחיל תקופה חדשה. לאחר שלמדתי באוניברסיטה, פתחתי חברת בנייה מצליחה ברוסיה. אנטישמיות? אשקר אם אגיד לך שלא הייתה כזו. היינו גאים להיות יהודים, למרות הכל. את ביתי הכו בבית הספר, המורים ביקשו מהתלמידים היהודים לעמוד בכל הקראת שמות, ולמען האמת, לא היו חסרים מקומות שבהם גזענות חשפה את פניה. ידענו להתגבר על זה, תמיד היינו גאים ביהדות שלנו ובמי שאנחנו. זה לא שהלכנו ברחובות וצעקנו שאנחנו יהודים, אבל עדיין, מעולם לא התביישנו בכך.

חתונת אלכסנדר טולמסוב ורחל פיינשטיין

בשנת 1990 עליתי לארץ, יחד עם אשתי, בתי נשארה ברוסיה לחכות לאשרת יציאה ולהצטרף אלינו כמה שנים לאחר מכן. תשמע, העלייה לא הייתה קלה, וזו לא קלישאה, באמת שלא היה קל. היו הרבה סיבות. ברוסיה תמיד דמיינו את היהודים כפי שהיינו רגילים בארצנו, הם היו נבדלים מן השאר לא רק בגלל שהם יהודים, אלא בגלל שהיו משכילים יותר, לעיתים מתורבתים יותר, ואילו כאן, האתוס שבנינו על היהודים, איך לומר זאת, התנפץ לנו בפנים. לא תצליח להוציא ממני יותר מזה, אני רוצה לצאת בסדר עם כולם, אבל, למרות זאת, הם היו שונים, בלשון המעטה, התנהגו אחרת לחלוטין ממה שהכרנו עד העלייה. גאווה? האמת שציפיתי להרגיש אותה, ציפיתי להרגיש גאווה כפולה ומכופלת לעצם היותי יהודי מאשר הייתה ברוסיה, אבל פה, משום מה, היא דעכה.

עדיין התגאיתי בעצם היותי יהודי, אבל זאת הייתה גאווה, שונה, אחרת מזו שהייתי רגיל אליה, פחות עוצמתית. תמיד אמרו לנו שהעלייה שלנו, לעומת אחרות, קיבלה הכל, ולמען האמת זה ממש לא נכון. לא קלטו אותנו כמו שמספרים, לא באמת עזרו לנו בצורה המושלמת. היו הרבה שניצלו את חוסר ההבנה שלנו, את התמימות שלנו, יהודים שרימו יהודים, מי היה מאמין? אני מזהה אצלך אי נוחות קלה, תרגיש בנוח, תתרווח, זה חשוב לי.

זה חשוב להבין שהעלייה שלנו, הייתה קשה מאוד לאנשים המבוגרים, אלו שעברו את גיל הארבעים. האולפן שלמדנו בו היה רק לשם רושם חיצוני, הוא לא באמת הועיל. היינו צריכים לדאוג לפרנסתנו, ללמוד וכל זה עם קשיי שפה שסגרו לנו את הפה. מה היה הכי קשה? ברוסיה אני הייתי מישהו, היה לי תפקיד מכובד. ואילו כאן, עברתי לאלמוניות. המעבר הזה מהכל לכלום, בלי אנשים שבאמת יעזרו לך וידריכו אותך הוא כמעט ולא אפשרי. זאת הייתה נפילה מן השמיים אל הקרקע, והחבטה הייתה כואבת. ראיתי מול עיני פרופסורים מצליחים שבשל קשיי השפה נאלצו לטאטא רחובות במשך שנים בכדי לממן את כרטיסי הטיסה חזרה לרוסיה, זה היה נורא, מצד אחד, הגעגועים למעמד שהיה פעם היו קשים, ומצד שני, שמחתי שאני לא נמצא לפחות בסיטואציה שלהם. מנקי רחובות רוסים מבוגרים זו קלישאה, מנקי רחובות שהיו פרופסורים זה קלישאה, אבל זאת המציאות, ואף אחד לא עצר אותה. המדינה הפסידה הרבה. היא הפסידה רופאים ופרופסורים, כל כך הרבה ידע ששימש בסופו של דבר לטאטא את הרחובות.

ואז נכנסה גם הגזענות, מיהודי שסבל מאנטישמיות ברוסיה, הפכתי לרוסי שמקפיד להתקלח חמש פעמים ביום, אם אתה מבין למה הכוונה… היהודים, הישראלים שציפינו להיות בחברתם, אלה שהתגברו כמונו על האנטישמיות, הם אלו שמעבירים אותנו את אותה החוויה. יהודים זו כותרת מאחדת, אבל הם לא באמת מאוחדים, ואנחנו רואים את זה בכל יום, ואל תיתן למלחמות להשלות אותך, מלחמות הן מצג שווא של אחדות יהודית, של צבא לוחם, אבל אותם יהודים השאירו אצלי צלקת שאני לא אשכח. היו מקרים שאפילו חשבתי לחזור לרוסיה, ואינני יודע עד היום אם להישאר פה הייתה החלטה נכונה. עכשיו אני מניח שכבר אין מה לעשות, אבל זה כל כך מצער שהחלומות של כל כך הרבה יהודים התנפצו בגלל יהודים אחרים. לא מדברים על זה היום, ועדיין יהיו כאלה שיכולים לצעוק לך "רוסי מסריח", ואני נאלץ לבחור בין אנטישמיות לגזענות. הם עדיין יהיו אחרים בשבילי, ואני עדיין אהיה שונה בשבילם, וככה זה יישאר, ואני לא מאמין שיש כח בעולם שישנה את זה. במילון המילה יהודי באה לפני רוסי, ובמציאות?

אתה מרגיש בנוח? בכיסא? על הספה? בבית הזה? ברחוב הזה? בעיר הזאת? במדינה הזאת? חשוב לי שתרגיש בנוח, כמו שאני לא הרגשתי פה. התכווצתי בכיסא הזה, המקום שאני מרגיש בו בנוח, אבל ככל שאני מתרחק, הביטחון שלי הולך ופחות, אז אתה מרגיש בנוח? קפה? תה? משהו חם?

הזוית האישית

ניק קושניר: זאת באמת הייתה שליחות וחוויה יוצאת מן הכלל לעלות על הכתב ולו חלק קטן מן הסיפור שנרשם. חשוב לציין שהסיפור בנוי כראיון ערוך של שאלות ותשובות כאשר המרואיין חוזר על השאלות אותן נשאל. עיבוד ועריכת הראיון לידי סיפור כפי שמוצג כאן עזרו לי להבין עם מה התמודדו עולי בברית המועצות באותה התקופה.