מאגר סיפורי מורשת

שמי מרתה (מרים) וולף נולדתי בצ'רנוביץ בשנת, צ'רנוביץ היתה באותם ימים תחת שלטון רומניה ואילו היום היא נמצאת באוקראינה. כאשר הייתי בת שנה וחצי, בני משפחתי ואני גורשנו למחנה ריכוז מוגילוב שבטרנסניסטריה באוקראינה. היינו במחנה הריכוז במשך שנתיים וחצי. באוגוסט 1944, הרוסים שיחררו את מחנה הריכוז ואבי, יעקב גרופר, גויס לצבא הרוסי ונשלח לחזית. נותרנו לבד. אם ושתי בנות. אמי, אחותי הגדולה ממני בארבע שנים ואני התחלנו במסע רגלי, ממחנה הריכוז חזרה לעבר עיר הולדתי צ'רנוביץ. הדרך היתה קשה, פנינו לעזרה מהאנשים הכפריים שנקרו בדרכנו, לעיתים, הם גילו אנושיות וחמלה והסכימו להסיע אותנו בעגלה וסוסה על מנת להתקדם בדרך אל העיר. כך, בכל פעם התקדמנו בקטעי דרך קצרים במטרה נחושה להגיע הביתה.

פעם אחת, כשניסינו לקפוץ על עגלה נוסעת לכיוון צ'רנוביץ כדי לעלות לנסיעה, אחותי הגדולה קפצה על העגלה ראשונה ואמי, שנשאה אותי על הידיים, לא הספיקה לקפוץ. העגלה המשיכה לנסוע ולא עצרה ונותרנו מאחור. אמי הספיקה עוד לצעוק לאישה שהייתה על העגלה: "תשמרי לי על הילדה!" רק כעבור שבוע הצלחנו אמי ואני להגיע לצ'רנוביץ. התחלנו לחפש את אחותי כשבוע, חיפוש מייגע בין אנשים רבים וניצולי השואה, שהסתובבו ברחובות. ימים של אחרי המלחמה, אנשים רבים שחיפשו את קרובי המשפחה שאבד עימם הקשר בגלל נסיבות המלחמה… המתח היה רב… לבסוף, מצאנו אותה. המסע היה קשה ומפרך, מלווה בחרדות וחוסר וודאות. בלילות נהגנו לישון ברפתות של אנשי הכפר ולמחרת בבוקר חיפשנו דרך להמשיך במסענו. המסע ארך כשלושה שבועות.

לאחר מספר חודשים, אבי הגיע לחופשה מהצבא והמשפחה התאחדה שוב, הוא קיבל החלטה לא לחזור יותר לצבא. החלטה זו הגדירה אותו כעריק וזה העמיד את המשפחה בסכנה. בעזרת מבריחים העבירו אותנו את הגבול לרומניה, שם שהינו כארבע שנים.

בשנת 1951, עלינו לארץ ישראל ונשלחנו למעברה שבמושבת "מגדל" השוכנת ליד טבריה. שם שיכנו אותנו באוהלים ולאחר מכן, בנו לנו צריפים מפח. החום היה כל כך כבד בתוך הפחון עד כי אפשר היה לטגן ביצה רק מחם השמש. בשל המעברים ותלאות המלחמה, למדתי כל תקופה בבית הספר אחר את כל מקצועות הלימוד, כל פעם בשפה אחרת: שנות הלימודים הראשונות היו בשפה הרוסית בכיתות א'-ב', מכיתה ג'-ה' למדתי את כל מקצועות הלימוד ברומנית, מכיתה ו' עד סוף תקופת הלימודים למדתי בשפה העברית.

אבי ואמי התקבלו לעבודה בקיבוץ מסדה, שבעמק הירדן. אבי עבד כרפתן ואמי כתופרת. בכל שבוע הם היו יוצאים לעבודתם ביום ראשון וחוזרים ביום שישי, אני ואחותי נשארנו לבד כל השבוע. הימים היו ימי צנע בארץ. כל משפחה קיבלה פנקס עם נקודות לקניית מצרכים, שלא היו בשוק החופשי. רק באירועים חגיגיים קיבלו הקצבה נוספת, לכבוד בת-המצווה שלי הוריי קיבלו אישור מיוחד לקניית אבקת ביצים, קמח וסוכר כדי להכין עבורי עוגה חגיגית. מאוחר יותר, נשלחתי לקיבוץ עין-החורש במסגרת עליית הנוער. שם החליטו שהשם שלי "מרתה" הוא שם גלותי והם נתנו לי שם עברי: "מרים". עד היום אני מופיעה בתעודת הזהות עם שני השמות.

בקיבוץ "עין החורש" לא צירפו אותנו לקבוצת ילדי הקיבוץ, שהיו ילדים בני בגילנו, אלא יצרו הפרדה ושיכנו אותנו בנפרד בצריפים, זה גרם לנו צער ותחושה קשה של שונות. להבדיל מילדי הקיבוץ, אנחנו למדנו חצי יום וחצי יום עבדנו, לעומת ילדי הקיבוץ שרק למדו ולא עבדו כלל. העלבון היה מר וצורב ועד היום אני זוכרת את ההרגשה של ילדים בני 12 שהגיעו מכל מיני גלויות ושוב, לאחר כל התלאות, נאלצו לחוש בארץ ישראל תחושה של שונות וזרות. בגלות הייתי שונה וזרה כילדה יהודייה וכאן, אני נתפסת כשונה בשל היותי עולה חדשה.

לאחר סיום לימודיי, התגייסתי לצבא הגנה ישראל לחייל האוויר, השתחררתי בדרגת סמלת. למדתי לימודי תיירות כדי להיות סוכנת נסיעות, מקצוע שבו אני עוסקת עד היום.

פגשתי את בעלי יעקב וולף לראשונה כאשר הייתי בת 16 והוא היה בן 22,

לאחר שסיים את שירותו הצבאי ועד היום אני מזכירה לו כשהוא מתלוצץ ואומר: "לא ידעתי שפותחים כאן גן-ילדים!". דרכינו שוב נפגשו כשעבדתי ב"איסתא" כסוכנת נסיעות. הוא נסע לווינה דרך משרדי ללימודי רפואת שיניים. גם בעלי יעקב הוא ניצול שואה ששני הוריו ואחותו הגדולה נספו בשואה והוא נשאר עם אחיו איצו (יצחק). הוא עלה ארצה בשנת 1949. הם נשלחו לקיבוץ כפר גלעדי במסגרת עליית הנוער. לאחר שסיים את שירותו הצבאי הוא השתקע בחיפה. הגורל רצה שהוא יפגוש את לוטה מרכוס, אישה יקית, שעלתה מברלין ב-1932.

היא החליטה לאמץ אותו. האימוץ לא היה פורמלי, אבל הוא היה לה כבן לכל דבר והיא דאגה לו כאימא. בזכותה ובעזרתה הוא נסע לווינה ללימודי רפואת שיניים. כאשר היא עלתה ארצה היא הביאה אתה את כל הרהיטים שהיו לה: דברי כסף, קריסטלים וחרסינות. היא נפטרה לפני 18 שנה בגיל 99. לאחר מותה קיבלתי ממנה  כלי כסף ודברים יקרי ערך רגשי בני יותר מ- 200 שנה.

ילדיי מאוד אהבו והעריכו את סבתא לוטה והיא היתה להם כסבתא לכל דבר.

יום החתונה שלי ושל בעלי יעקוב וולף ב-1969

ליעקב ולי נולדו שלושה בנים, יש לנו שישה נכדים שאנחנו גאים ואוהבים.

כולם גרים בארץ ישראל ואוהבים אותה! אני שמחה שנמנעה מהם התחושה הקשה של הזרות, התחושה של ילד זר המתקבל כשונה בסביבה חדשה, כפי שאני חוויתי בילדותי. אני מאושרת שילדי ונכדי נולדו כאן בארץ ישראל והם חיים בתחושת מעורבות, נתינה ושייכות חזקה.

הזוית האישית

מרתה: אני גרה בחיפה ולמרות זאת אני לא מפסידה אף מפגש, המאמץ היה כדאי למען הנכדה המקסימה שלי, שיכולתי לבלות אתה זמן איכות ולספר לה את קורות חיי. נורא אהבתי לעבוד אתה ואני שמחה שהתאפשר לי להיות אתה ולעבוד אתה פעם בשבוע.

שיר: אני מאושרת שסבתא שלי הצליחה להגיע לכאן למרות שהיא גרה בחיפה, אני ממש אהבתי לעבוד אתה ואני לא רוצה שזה ייגמר לעולם.