מאגר סיפורי מורשת

הילדות שלי 

אני יליד מרוקו. עליתי ארצה בשנת 1952 בגיל 5 שנים, עם עלית הנוער. התחנכתי במוסד מגדיאל לבני מושבים ומכל הארצות. זהו מוסד מעורב. הורי עלו לארץ גם הם בשנת 1952 והם גרו במושב אחוזם, סמוך לקרית גת. מידי פעם הייתי מבקר אותם על מנת לעזור להם בכלכלה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד. לא הייתה עבודה, לא היה כסף, ולא היה הרבה אוכל. קיבלנו תלושים מארצות הברית ובסל המזון היו: אבקת חלב, גבינה צהובה, אבקת ביצים ואבקת תפוחי אדמה. זה מה שאכלו העולים חדשים. וקיבלו את זה בשמחה העיקר שהם בארץ הקודש. אחרי שסיימתי את לימודיי במגדיאל עבדתי כל מיני עבודות על מנת לעזור למשפחה.

העבודה שלי והנערות

עבדתי בבניין, עבדתי בחקלאות, אפילו סבלות. הכל בשביל לעזור למשפחה. החיים בארץ בשנות החמישים והשישים היו קשים מאוד והמצב לא היה טוב. אחרי שגמרתי את לימודיי. התגייסתי לצבא וכל חופשה הלכתי לעזור להוריי בגלל המצב. לא היו תלונות, כיוון שכולנו ידענו שזה המצב במדינה. וקיבלנו את זה בשמחה.

צבא

הייתי חייל קרבי ביחידות שונות. במהלך השירות הייתי גם ספק של אוכל ליחידות שונות בדרום הארץ ובבקעה. אחרי שיחרורי מהצבא הייתי ימאי, בחברת שוהם. בקיצור ראיתי את כל העולם.

שירותי כימאי

הייתי מתחיל משמרת ב – 4:00 בבוקר. אני זוכר שהייתי עולה על סיפון האנייה והייתי מתאמן במכשירי ספורט שהיו על האוניה. יום אחד התאמנתי על טבעות. הים היה כל כל סוער שהיה גל חזק שהגיע והפיל אותי מהטבעות ומהגשר של האנייה. הרגשתי שהראש שלי נופל בגלל הים הסוער.

כימאי על האנייה

כשהגענו לאפריקה – היינו הולכים מהים לנהרות. ואני זוכר שאחד הסבלים ישב בצד של האוניה ובא תנין ואכל לו רגל. עוד סיפור שזכור לי – הייתי על אניית נוסעים, ובכניסה לניו יורק, התנגשה בנו אנייה זה היה פחד גדול כל הצוות נלחץ. כשהים סוער, אז יש דגים שעפים והם היו נופלים על הסיפון של האנייה, הדגים הללו. אני הייתי יוצא בבוקר מוקדם ואוסף את כל הדגים לצוות והיינו אוכלים אותם…..

כשהייתי בלב ים קיבלנו קריאה שאנייה במצב קשה, כלומר שאנייה שלמה נעלמה עם כל הצוות. בצוות היו חברים מאוד טובים שלי ואחד מהם, הטבח היה בן הדוד שלי. עד היום אף אחד לא יודע מה קרה לאנייה הזו כבר 40 שנה! זה היה סיפור מאוד קשה ….

אחרי שנולדה לי הילדה השלישית עזבתי את הים. עברתי לעבוד במפעל פולגת. אחרי העבודה בפולגת עבדתי בשלאון תקופה קצרה ואחרי שאלון עבדתי כסוהר בשירות בתי הסוהר. בעל הבית של מפעל שלאון ביקש ממני לחזור לעבוד במפעל שלאון, בכל הארץ מהצפון ועד הדרום וכך היה, חזרתי והייתי מעבד את החומר גלם. במפעל שלאון המשכתי לעבוד עד הפנסיה.

חתונה והכרות

הכרתי את סבתא עליזה (אשתי) דרך גיסתי. הן היו חברות טובות מאוד. אני הייתי ימאי וכל פעם הייתי בא לאחי. אז גיסתי יום אחד אמרה לי שהיא רוצה להכיר לי את החברה שלה. קבענו תאריך להיפגש. באתי לפגישה אצל ההורים שלה, דיברנו עם ההורים שלה, אחר כך ביקרתי כמה פעמים אצל הורים שלה וקבענו להתחתן. ככה אחרי 6 חודשיים התחתנו. בזמנו לא היו אולמות. אנחנו התחתנו בבית ספר יד יצחק. זו היית חתונה מפוארת יחסית למצב הכלכלי הירוד. הגיעו איזה 800 מוזמנים. חתונה עשירה מאוד יחסית לזמן שלא הייתה עבודה ולא כסף בארץ.

במהלך שנות נישואינו הראשונות, היו קשיים בחיים. בעיקר בגלל המצב הכלכלי. הייתי עובד בפולגת ולאחר מכן בשירות בתי הסוהר. מקום העבודה האחרון היה בשלאון עד שיצאתי לפנסיה.

מלחמות

השתתפתי בכל מלחמות ישראל. במלחמת סיני, התנדבתי למשמר האזרחי בקריית גת. השתתפתי במלחמת ששת הימים. הייתי בתעלה, אחר כך עלינו לירושליים, הייתי שותף לכיבוש ירושליים עם הצנחנים. נלחמתי במלחמת יום הכיפורים, הייתי בתעלה. במלחמת הלבנון הראשונה והשנייה… ומלחמת ההתשה עד שהיה שלום עם המצריים.

טבע

בילדותי מאוד אהבתי להסתבוב בטבע לראות נופים, לחקור ועוד….

חפצים וזכרונות

קומקום תה – קומקום של אמא שהיא קיבלה לפני 80 שנה בחתונה שלה. הקומקום שימש אותנו לתה לכל המשפחה ואני שמרתי עליו עד עכשיו. הוא משמש אותנו עד היום כי זו מזכרת טוב מאוד. בזמנו זהיה חפץ יקר מאוד לתת אותו לחתונה כי המצב הכללכלי לא היה טוב במרוקו ולקבל אותו לחתונה זה היה טוב מאוד ומכובד.

 קומקום התה

ברדת – של סבא שעבר מדור לדור. זה בעצם כיסוי ראש במקום כיפה שעד עכשיו משמש במרוקו. הברדת היה של אבא של סבא ועד היום הזה אני שומר עליו.

קופסת טבק – היתה כזו רק לאנשים עשירים מאוד. הקופסא היתה שייכת לסבא של סבא שלי. קופסא כזו עשויה מנחושת נקייה ומשנהב ורק אנשים עשירים מאוד השתמשו בקופסא זו. הקופסא עברה לסבא יהודה הוא השתמש בה פה בארץ ואז היא עברה אליי למזכרת ואני שומר עליה מאוד. על קופסא יש הרבה סיפורים אך לא אפרט.

סכין ימאים – סכין של יורדי ים מהתקופה שלי, שהייתי ימאי. הסכין הזו שימשה אותי לכל התקופה שהייתי ימאי… ועוד כמה דברים. פתחנו בה חבלים שהיו קשורים לדוגמה. את הסכין קניתי ביפן, גם למטרת הגנה מכל מיני אנשים. הסכין הייתה מאוד שימושית, באותה תקופה גם בצבא השתמשתי איתה כטבח תמיד התנדבתי לחתוך בשר, ירקות וכו'… בקיצור – מאוד שמושית.

אותות מלחמה – דיסקית שלי כחייל. אני נלחמתי בכל מלחמות ישראל ויש לי גם את האותות שאני שומר עליהם עד היום. עשיתי מילואים בכל הארץ עד ללבנון וכשהייתי בצבא 40 השנה הייתי בתעלה, בבקעה, בלבנון ועוד הרבה מקומות.

התנדבות

התנדבתי במשמר האזרחי בקריית גת. הייתי מחנך נוער שוליים מטעם מפלגה הליברלית. שהיו שולחים אותנו ממוסד גדיאל לעזור לנוער בשוליים. לנוער של אז לא היה שום דבר. אנחנו פתחנו מועדון בבתים פרטיים ושם והיינו עושים פעילויות. בתור נער אהבתי מאוד להסתובב בטבע.

ילדיי ונכדיי

כשאני ועליזה התחתנו, לאחר כמה חודשיים נולדו ילדינו: נעמה, גלית, אוסי, לימור, דודי ויקי. מכל המשפחה הגדולה נולדו עוד המון נכדים. כיום יש לי 14 נכדים ו-26 אנשים במשפחה בסה"כ. יש לי נכדים בגילאים שונים: אחת בצבא, נכדים בגילאי התיכון, יסודי, גן ואפילו תינוקות.

מכל מקום בעולם הבאנו דברים… היינו מביאים פרות הדר לכל אירופה, מיפן הבאנו מכליות דלק ודגים לארצות הברית. הארצות הכי יפות שראיתי הן אוסטרליה ופינלנד. בפינלנד היו עושים סרטים מפחידים ומי שייצר את הסרטים קראו לו אלפרד היצקוק. על כל קו אירופה היינו מספקים פרות בשר ודגים. מהודו הייתי מביא תבלינים.

בזמן הפנוי אני קורא ספרים ולומד, אני גם עושה עבודות בבית מבשל מנקה…. ומאוד אוהב לשחק עם הנכדים.

הזוית האישית

סבא חיים: נהניתי מאוד במהלך תכנית הקשר הרב דורי. אני חש כי העברתי המון ידע לנכדתי הדר. שמח מאוד על הזכות שניתנה לי להעביר את סיפורי הלאה.