מאגר סיפורי מורשת

"לשמור שרשרת שורשים מדור לדור ולא לשכוח תמיד לזכור"

שמי לריסה גוטליב, משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם איתי גנדלר

"בן אדם נולד הוא מיד נכנס לבית ספר של חיים. תינוק לומד מקולם של אימא ואבא, סבתא וסבא שמטפלים בו הוא מריח את הריח של הדמויות המטפלות בו ומכיר את אימא בזכות הריח המיוחד שלה. ריח של אימא. כאשר תינוק מתחיל לראות הוא רואה את הצבעים חיים שלנו זה: קשת של צבעים אז מתחילים ספר של חיים.

בתמונה אני עם הבובה הראשונה שלי קטיה

אני לריסה לוכץ שם נעורי. אחרי נישואים שם משפחה השתנה : גוטליב. אני בת 65, תאריך לידה שלי  16/7/52. נולדתי בדניפרופטרובסק, שבאוקראינה בעיר שעומדת על שפת הנהר דניפר על כן נקראת דניפרופטרובסק.

זו עיר גדולה המונה שני מיליון תושבים. אימא גני ואבא יבסי היו רופאים, אחי הגדול גם רופא ונשאר באוקראינה. הורי נתנו לי את שמי: לריסה ושם החיבה שלי הוא ללה ופרושו בובה קטנה. מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי חום ואהבה ובית היה מלא צלילי מוזיקה, אחי הגדול יורי למד  לנגן על פסנתר ואקורדיון בגיל חמש שמעתי מוזיקה מסרט "גורלות שונים." התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן באותה תקופה עדין לא למדתי לנגן על פסנתר אבל ניגנתי משמיעה את המוזיקה הזאת. הורי גילו לי שיש לי כישרון  מוזיקלי ושמיעה אבסולוטית, מאז המוזיקה הולכת איתי כל החיים.

לאבי הייתה משפחה גדולה והם באו עלינו תמיד בחגים לחגוג כאורחים שרנו ועשינו קונצרטים כל אחד מבני דודים שלי   שר שיר וזכינו בפרסים, מאחר שאני הייתי הכי קטנה הרימו אותי על כיסא גבוה כדי שיראו אותי ואני תמיד שרתי וקיבלתי המון כפיים.

בילדותי היו לי הרבה חלומות ומשחקים אני חלמתי למכור גלידה אבל חלומי לא התגשם.

סבתי (אימא של אימא שלי), חנה גרה אתנו, במקצועה הייתה  טבחית והיה לנו משחק מיוחד, אני שחקנית הבאה מפריז (במשחק קראו לי לאלי) לההופעות בעיר כאשר על ראשי כובע ולרגלי נעלי עקב של אימא. במשחק הגעתי אל בית קפה, וסבתא בתפקידה אמרה: קפה פתוח, ווהגישה לי ארוחת בוקר על פי הזמנתי לפני המשחק.

סבתא חנה , אני ואחי יורי

בנוסף אני זוכרת ששחיקתי עם חברים שוטרים וגנבים קפיצה על חבל וקלאס. בנוסף לכך בקיץ נסענו לים השחור בסוצ'י  לנופש לחודש ימים וזה היה טיול מהנה כל פעם מחדש. ברכבת הנסיעה ערכה יום שלם.

חלק ניכר מהזמן שלי תפסו לימודי המוזיקה בגן ילדים, הייתי רק שנתיים, מאחר שחליתי בשנה בה הייתי אמורה להתחיל בה בית ספר התחלתי ללמוד בגיל 8. כילה הייתי ילדה חולנית. בכיתה היו לי הרבה חברים, שעד היום אני בקשר עם כמה מהחברים.

אלה היו שנים מאושרות ומלאות בצבע.

בית ספר אהוב שלי

אני בטקס קבלת האות של פיונרים

הנה עוברות להן שנים של לימודים, זיכרונותיי מתקופת הלימודים חיוביים ביותר. למרות שהיו גם תקופות יותר קשות  בסופו של דבר התקופה מצטיירת באור חיובי.

באותה תקופה היה שלטון קומוניסטי לדבר זה הייתה השפעה ניכרת על מסגרת חינוכית. לימדו אותנו לשאוף למצוינות, להיות במקום ראשון, ללמוד, לקראו הרבה, לשמש דוגמא והכי חשוב לכבד מבוגרים ולהבין שלמורים יש סמכות בכל הקשור לידע וחינוך ויש לתת להם כבוד רב.

כיתת לימוד שלנו, הקופסאות הלבנות על השולחן זה בעצם קופסאות הדיו עבור עטים נובעים.

בשנים הללו תלמידים חולקו לאוקטברטה, פיונרים וקומסומולצי שהם כולם היו הדור הצעיר של המפלגה הקומוניסטית. אחת השאיפות והמוטיבציות של כל תלמיד היה להתקדם בסולם הדרגים הללו ועל מנת לעשות זאת היה מאוד חשוב להקפיד על: התנהגות נאותה ורמת לימודים גבוהה.

אני משחקת כדורעף בנבחרת בית ספרית 

אני בלהקה של בית הספר

אני מסיימת את הבית ספר          

תקופת בית ספר הייתה תקופה גדושת חוויות, מלאה באתגרים בהם עמדתי בהצלחה רבה. סיימתי לימודי בקונסרבטוריון למוזיקה כמצטיינת במגמת פסנתר. השתתפתי בתזמורת בית ספרית , הופעתי בכל הטקסים וכמובן מפני שספורט היה חלק בלתי נפרד מחיי הילדים באותה תקופה, שיחקתי כדורעף בנבחרת בית ספרית

אני והחברה הכי טוב של נטלי

אני  והמורה שלי למוזיקה

לאחר מכן באו שנות התבגרות חיכיתי בהתרגשות לגיל 16 על מנת להגשים חלום ללכת לקולנוע באופן עצמאי עם חברים בלי הורים. בשנים האלה טילנו הרבה נסענו לים השחור .

התבגרות

1969. למרות שאבא חשב שאני אבחר במקצוע של רפואת שיניים, אימא מאוד רצתה שאהיה פסנתרנית. וגם אני חד משמעית העדפתי את המוסיקה. ב – 1969 אני התחלתי את לימודיי בקונסרבטוריון של העיר שלי על שם המלחין הידוע גלינקה. היכרויות חדשות, מפגשים, חברים מורה נפלאה – רוזליה קורנבליט, היו המון תמונות מאותה תקופה אך לצערי בזמן העלייה לארץ חלק לא הגיע. חיי באותה תקופה היו מלאי שמחה, מוסיקה וכל צבעי הקשת.

הנה הגיעה השנה 1970, חודש מאי שבו נכנס לחיים שלי צבע שחור. בתאריך 27/5 נפטרה ממחלת סרטן אימא יקרה ואהובה שלי. היא הייתה רק בת 46 ואני הייתי רק בת 17. היא הייתה אישה מיוחדת, מלאת נתינה שדאגה לכולם ועזרה לכולם. אמי עסקה בהצלת חיים והצילה רבים רק לעצמה היא לא יכלה לעזור וגם אנחנו לא.

חיי הפכו לחיי אוטומט, לא מצאתי משמעות בחיי. לא רציתי ללמוד, כי לא מצאתי סיבה להמשיך, אימא שלי הייתה דמות הכי משמעותית בחיי, בלעדית הרגשתי בדידות שאני לא מכירה את המילים שיכולות לתאר את עוצמתה. אימא שלי הייתה האימא הכי נפלאה ואוהבת בכל היקום. היו סביבי תמיד אנשים אוהבים שדאגו לי סבתא חנה, סבתא פולה, דודה פירה (אחות של אימא שלי) לא היו לה ילדים משלה והיא לקחה על עצמה למלא את התפקיד הזה.

אבל כמה שלא ניסו ורצו לעזור אף אחד, אבל ממש, אף אחד ואף פעם לא יכולה להחליף אימא. תמיד אמרו לי "את צריכה לשאוף להגיע הכי גבוה שאפשר", ככה חלמה גם אימא שלי ולכן אספתי את עצמי את כוחותיי האחרונים והגעתי להחלטה שאני אמשיך בחיי ואגרום לאימא שלי להיות גאה במי שאני ובדרכי. כך עשיתי המשכתי בגאווה לצעוד בדרך של חיי.

למרות הקושי בלב לאחר מות אימי, עוברת בהצלחה מבחן ממשלתי, כדי שאימי תהיה גאה בי.

וכך היה עד שנת  1978 שבה אחרי התקופה הגשומה והקודרת הופיעה "קשת בענן". פגשתי את בעלי , אהבת חיי ולרי . שהוא החצי השני שלי. הוא זה שבזכות אהבתו והיחס שלו האיר את חיי, המיס את הקרח מליבי, הכניס לחיים שלי את המשמעות שהייתה כל כך חסרה. הוא חימם את ליבי והחזיר את האמונה שיש אהבה והיא תנצח כל מכשול. חיי שוב היו מלאים בכל צבעי הקשת.

בשנת 1979 נולדה הבת שלנו שקראנו לה ג'נצ'קה על שם אימא שלי ועוד 4.5 שנים נולד הבן שלי סשה (אלכס). והתחילה תקופה  נוספת בחיי. זאת הייתה תקופה מלאה באתגרים. גידול ילדים, חוגים מסגרות חינוכיות. המוזיקה של חיי התנגנה לה צרופה בניצחונות ושמחות וכמובן המון אהבה. ב – 1989 בשיתוף עם בעלי, כמו תמיד בתהליך קבלת החלטות במשפחה שלנו החלטנו לעלות ארצה. ההחלטה הזאת הייתה בין הקשות שנאלצתי לקבל בחיי. עבדתי בקונסרבטוריון למוזיקה, הייתי מורה מוערכת מאוד ומכובדת מאוד. חינכתי דור שלם של מוזיקאים גדולים וטובים. היו לי חברים, בית שבו גדלתי וקרובי משפחה רבים. לא פשוט לקום ולעזוב .

עלינו לארץ ב – 1990 בחודש אוקטובר. ארבעתנו (משפחה גרעינית שלנו) ללא סבים וסבתות שקיבלו החלטה לא להגיע. כל אחד מסיבות אישיות שלהם. לומר שהשנים הראשונות של תהליך הקליטה שלנו בארץ היו קשות זה כנראה לא לומר שום דבר. תקופה ראשונה שבה הכול שונה החל מהמזג אוויר, מנטליות, שפה, חוקים. יחד עם זאת בארץ נוכחנו לדעת שלמרות הקושי ישנם אנשים טובים רבים. שיש עזרה הדדית שלא פגשנו לפני כאשר אנשים זרים לגמרי משפחת וייס, יניב, איילון ועוד רבות שאתם אנו מקפידים לשמור על הקשר עד עצם היום הזה. לימדתי את ילדיהם מוזיקה והם אף פעם לא נטשו אותנו ברגעים קשים. הסדר הראשון שלנו עשינו בבית משפחת וייס בטבעון, יחד עם אלי  עליזה, ילדיהם וקרובי המשפחה הרבים שלהם . קראנו הגדה של פסח ובגלל שעוד לא ידעתי כל כך טוב לקרוא למרות שלמדתי באולפן. כולם דפדפו ועברו עמודים וכך גם אני. ישבי ליד אלי, אב המשפחה, הוא היה זה שהנחה את הסדר. אלי ראה שאני הופכת את העמודים, אבל, הספר בעצם הפוך הוא אמר לי: "לריסה אני מצטער, אבל את מחזיקה את הספר לא כל כך נכון".

בחתונה של הבת שלי עם החברים היקרים שלנו שעזרו לנו בתהליך הקליטה

השנים החלו לעוף במהירות בזק. משנת 1994 אני עובדת בבית אבות "נוף טבעון" מחלקת עצמאית. אחראית חדר אוכל. אני גם נותנת קונצרטים לדיירי הבית אבות, הם מצפים לקונצרטים האלה בכיליון עיניים. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ומרגישה שליחות, לעזור ולטפל בזקנים שעברו כל כך הרבה בחיים שלהם. כל דייר שמגיע לבית אבות הוא מסכת חיים, הוא סיפור חיים חדש.

אל תשליכני לעת זקנה כך חונכתי, כך אני חינכתי את ילדיי וכך אני מקווה שהם ימשיכו לחנך את הילדים שלהם. אני גאה לעבוד עם אוכלוסיית הקשישים, לשרת אותם ולהיות להם לעזר. הסיפוק שאני מקבלת  מהעבודה הזאת הוא עצום והקשישים הם כמו ילדים קטנים שצמאים ליחס חם, תשומת לב ואהבה כמו לכל טיפה של מים.

הנה למשל מכתב משושנה מן, סבתא שמתגוררת בבית אבות בו אני עובדת:

"מה יש להגיד על לריסה?

היא הלב והנפש של החדר אוכל. היא חדר אוכל, חדר אוכל לריסה. מטר גשם ברד וחום אימים לא מונעים ממנה להגיע. אנו מרגישים שהיא שמחה להיות איתנו ולטפל ולדאוג לנו: "אני באה אני באה" היא עונה לכל בקשה. מדי חודש היא גם הפסנתרנית שלנו ומנגנת לנו נעימות וקלאסיקות להנאתנו הרבה. איזה כיף היה לראות אותה רוקדת בפורים טנגו עם המטטה. זאת הייתה חוויה. בכישרונותיה הרבים היה גם כתיבת שיר משעשע שהעלה חיוך על הפני קהל הרחב. מה עוד? לא האמנתי למראה עיני כאשר ראיתי את לריסה מיטתי בבית חולים. תחושה של אושר. כזאת היא לריסה וכולנו אוהבים אותה ואני אולי קצת יותר מכולם."

אני עם שושנה מן

גלדנו שני ילדים נהדרים. ג'ני הייתה קצינת מבצעים בצה"ל ועכשיו היא אחות בטיפת חלב בקריית ביאליק. כאשר אנחנו מבקרות בקניון אימהות וסבתות עם עגלות ניגשות אליה, מחבקות אותה ואני מלאה בשמחה וגאווה, שאוהבים ומכירים את הבת שלי ומוזיקה מתנגנת בלבי.

בני אלכס סיים שני תארים בטכניון בתחום הנדסת מכונות. הוא התחתן וגר בהרצליה.

אני אימא גאה, גידלתי בן לתפארת. בני אלכס מסיים תואר שני.

אני סבתא פעילה ומאושרת שנמצאת הרבה בחיי נכדי. מבלים בחופשה בבאולינג עם איתי ונועה נכדי הגדולים. אני מאושרת אני סבתא ל – 5 נכדים. איתי, נועה, רוני, שי וגל. איתי גנדלר זה נכד ראשון (נכד מיוחד) וגם מיוחד מאוד. אוהבים אותם כמובן את כולם באופן שווה ומשתדלים בעידן הניידים ,XBOX ONE ושאר הטכנולוגיה והגאדג'טים לשמור איתם על הקשר. כאשר הם באים אלינו או כאשר אנחנו אוספים אותם מהחוגים. יש לנו גם קבוצה ווטסאפ שנקראת משפחה שלנו (מה לעשות חייבים להיות מעודכנים) אנחנו שולחים בה הודעות, תמונות, מסרונים ועוד. ככה אנחנו שומרים על קשר למרות עיסוקים והלוח זמנים העמוס של כל אחד ולצערנו גם המרחק.

אני מודה מאוד על תכנית זאת, על הזכות להתקרב ולהחשף בפני הנכד שלי ולספר לו את סיפור חיי.  במהלך כתיבת העבודה הזו שחזרתי אירועים שונים מחיי התעמקתי במעמקי נשמתי חפרתי בעורקי ליבי ומול עייני חיי התנגנו להם שוב ושוב בשלל מנגינות נוכחתי לראות כמה יפים ומגוונים חיי, איזה בן אדם גדלתי להיות, איזו משפחה יש לי וכל זה לא מובן מאליו.

הפרויקט הזה בעידן הזה של הי- טק כאשר לפעמים אינני מספיקה אחרי נכדים שלי בכל הקשור לגאדג'טים, הרגשתי שהתקרבתי לנכד שלי והוא אלי. הרגשתי וראיתי בעיניו רצון לדעת עוד ועוד על חיי. הרגשתי את השמחה והסקרנות שלו לגלות עוד פרט ועוד סוד, כמו לדעת מהו המשך הסיפור בספר טוב.

חשוב לדעת למסור מדור לדור ולא לשכוח ותמיד לזכור. צועדת אני עם שיר בדרך החיים שלי.

מסתכלת במראה ילדה בת חמש

לא כל כך יפה אבל נחמדה

לפניה כל החיים השנים רצות , חולפות שנים

מסתכלת במראה כלה בת 20

אוי מהר חלפו שנים של לימודים

ושוב השנים רצות , חולפות שנים

מסתכלת במראה אימא בת 40

כבר גדלו שני ילדים מקסימים

מה מחכה להם בעתיד

אימא דואגת תמיד

מסתכלת במראה סבתא בת 60.

זמן רץ יש לי כבר חמישה נכדים

ברומניה, ליד בית ספר למוזיקה

נאחל רק אושר בחיים.

מה זה אושר בחיים ???

זה כאשר כולם בריאים

זה כאשר הורים טובים

זה כשיש חברים טובים

זה כשעוזרים לאחרים

אושר זה לתת כבוד למורים

שלידע וחינוך דואגים

אושר זה חוויות וטיולים

כשבשלום זה עם זה גרים

אושר זה הרבה צבעים

אושר קשת של חיים

הזוית האישית

סבתא לריסה: אני מודה מאוד על תכנית זאת, על הזכות להתקרב ולהחשף בפני הנכד שלי ולספר לו את סיפור חיי.  במהלך כתיבת העבודה הזו שחזרתי אירועים שונים מחיי התעמקתי במעמקי נשמתי חפרתי בעורקי ליבי ומול עייני חיי התנגנו להם שוב ושוב בשלל מנגינות נוכחתי לראות כמה יפים ומגוונים חיי, איזה בן אדם גדלתי להיות, איזו משפחה יש לי וכל זה לא מובן מאליו.

איתי: אני וסבתא נהנו מאוד מתהליך העבודה אני גיליתי דברים חדשים על סבתא והיא נזכרה בהרבה סיפורים מעברה.