מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1929 באירן. אני הבת הבכורה להורי שרה ורחמים אליאס, ויש לי ארבעה אחים הצעירים ממני: יוסף, בנימין, יאיר, חביב.

אבא שלי עזב אותנו באירן, כשהייתי ילדה קטנה, והתחתן עם אישה נוספת שגם לה קראו שרה .

נולדתי ביזד, עיר באירן (פרס), שם התגוררו יהודים רבים. יזד הייתה מרכז גדול של לימוד תורה, והיו בה הרבה תלמידי חכמים. היהודים ביזד הקפידו על אורח חיים דתי, קבעו עתים לתורה, התפללו בבית הכנסת במניין והקפידו על קלה כבחמורה.

למדתי בבית-ספר מעורב עם ילדים גויים (הייתי היהודייה היחידה בכיתה) עד כיתה ד'. באמצע כיתה ה' התחתנתי, כך שלצערי, הלמידה שלי נקטעה באמצע, למרות שאהבתי מאוד ללמוד ורציתי להמשיך ללמוד ולהתקדם.

הכרתי את בעלי שמואל בפעם הראשונה ליד באר המים, ממש כמו בסיפור של אליעזר ורבקה אמנו בספר בראשית.

בזמן ששאבתי מים מהבאר הוא בא, וביקש ממני שאשאב לו מים. שאבתי עבורו מים ומצאתי חן בעיניו. הוא ניגש להורי לבקש להינשא לי. תחילה הורי התנגדו, משום שהייתי צעירה מאוד, אך משהכירו אותו בעקבות ביקוריו בשבתות וחגים בביתנו הם הסכימו לשידוך.

כעבור כמה חודשים התארסנו, כשהייתי רק בת תשע, והתחתנו כשהייתי בת אחת עשרה, דבר שהיה מקובל באותם ימים להינשא בגיל צעיר מאוד. לא רציתי להתחתן כי הייתי ילדה קטנה, ולא ידעתי בדיוק מה זו חתונה, אך קבלתי את דעת הורי שדבר זה טוב בעבורי.

לאחר נישואי לשמואל עברנו לגור בטהרן – עיר הבירה של אירן. שם גרנו בבית אמו, משום שאביו כבר לא היה בין החיים. בבית היה רק חדר שינה אחד, ובו כולם ישנו. אמו ישנה בצד אחד של החדר, ואנחנו בצד השני. כך שלא הייתה לנו כל פרטיות.

את שני ילדי הגדולים ילדתי באירן: בגיל חמש עשרה וחצי ילדתי את בני הבכור משה (לימים, נשיא מדינת ישראל, ובעבר שר בממשלה וראש המועצה המקומית קרית מלאכי, בטרם הפכה לעיר). אחר כך ילדתי את בתי השנייה שושנה.

בעלי היה אב-הבית בבית-ספר ביזד. אני לא עבדתי מכיוון שהייתי כבר בהריון.

חלומנו היה להגיע לארץ הקודש וב"ה החלום התגשם. זכינו לעלות לארץ בשנת 1952. הגענו במטוס ולא באונייה (מה שרווח באותם ימים). תודה לאל, לא היו לנו בעיות בעלייתנו ארצה למעט חוסר יכולתנו להעלות גם את אמא שלי, משום שהרשויות באיראן העדיפו שלא תעלה כי הייתה נכה וקטועת רגל ודאגו לשלומה.

לאחר שנה שאמי ביקשה מאוד מהשלטונות שיאפשרו לה לעלות לארץ ישראל ולהיפגש עם ביתה וילדיה-נכדיה, שנולדו בארץ. השלטונות נענו לבקשתה ואמי עלתה יחד עם אחיי. משפחתנו התאחדה שוב.

כשהגענו לארץ, שאלו אותנו פקידי הסוכנות היכן אנו רוצים לגור. אני בקשתי לגור במקום שיש בו בית-ספר וחינוך טוב לילדים, כי דאגתי מאוד לחינוכם ולעתידם. היה לי מאוד חשוב שהם ילמדו וירכשו השכלה גבוהה, מה שלי לא היה בעקבות נישואי בגיל צעיר כל כך. אמרתי לפקידי הסוכנות: "אני מוכנה לאכול לחם יבש ולשתות מים, ובלבד שיהיה לילדים שלי מקום טוב ללמוד"!

פקידי הסוכנות הפנו אותנו למעברת 'קסטינה' (קרית-מלאכי של היום). לא היה לנו בית לישון בו, והלכנו לישון אצל חברים   שעלו מאיראן לארץ לפנינו. בבוקר הביאו אותנו פקידי הסוכנות לבית משלנו – לאוהל. המגורים באוהל היו קשים, ללא מים וחשמל. אחת לשבוע הגיעה אספקה של אוכל ומים עבור השבוע כולו. עמדנו בתור ארוך לקבלת המצרכים, לא אחת התרחשו שם מריבות ואפילו קטטות בין הממתינים.