מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל נחושתן. נולדתי בשנת 1953 בקיבוץ כברי,  ולאחר מכן בגיל שלוש עברתי לקיבוץ דליה עם אחי הגדול ואמי. במשך כל ילדותי גדלתי בקיבוץ בבית ילדים. לרוב ילדי קבוצתי בבית הילדים לא היו סבא וסבתא, רוב הסבים והסבתות נספו בשואה. לי היו הורים ילידי הארץ, וסבים וסבתות משני הצדדים.

אחת הדמויות האהובות עלי ביותר בילדות הייתה סבתי סוניה. לפעמים אחי ואני היינו מתארחים אצל סבא וסבתא בגבעתיים. סבי וסבתי גרו בדירת שני חדרים קטנה, ורכושם היה מצומצם, לא היה ברשותם שום משחק או צעצוע. כשהיינו מגיעים היינו צריכים להעסיק את עצמנו. מכיוון שהיו רק שני חדרים קטנים, הם פינו לנו את חדר השינה, ועברו לישון על הספה בחדר השני.

יום אחד, כשהתארחנו אצלם, חיפשנו במה לשחק. גילינו במגירת השידה שבחדר הרבה מאוד פילמים מפותחים של תמונות. בזמנו התמונות צולמו על פילם שהיה עשוי מצלולואיד שאסור היה לחשוף לאור לפני פיתוחו.

לאחי ולי היה רק חלק מהמידע – ידענו שאסור לחשוף את הפילם לאור כדי שהתמונות לא יהרסו, אבל לא ידענו שהפיתוח מקבע את התמונה על הפילם להרבה שנים (בתקופה זו לא היה צילום בצבע). כשמצאנו במגירה את מטמון הפילמים, אחי הציע שנהפוך אותם לחרבות על ידי גלגול ומשיכה ונעשה מלחמה. בעודנו מוציאים את הפילמים מהמגירה לצורך הפיכתם לחרבות, סבתא נכנסה לחדר וניסתה לעצור אותנו.

אחי הסביר לה "סבתא, את לא מבינה – פילמים שנחשפים לאור נהרסים וכבר אין להם שימוש.  ואלה – את הרי רואה – הם כבר הרוסים כי הם נחשפו לאור." אני ואחי היינו משוכנעים שסבתא לא יודעת את זה כי היא כבר זקנה (כמובן שהמידע שהיה בידנו היה מוטעה כי לא ידענו שלאחר הפיתוח התמונה מתקבעת וכל הפילמים בשידה הי מפותחים).

מפה לשם הכנו את החרבות – וזהו הסיפור כיצד הרסנו את ארכיון התמונות המשפחתי.

הזוית האישית

יעל נחושתן השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה אבנר. התכנית נערכה בבית הספר אורנים ברמת השרון, התשע״ט.