מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1951 בחיפה שבישראל.

אני גדלתי ביישוב שנקרא קריית ים ומהשם של היישוב אפשר להבין שהוא סמוך לים, חלק גדול מילדותי נסב סביב הים, כל שבת וכל יום חופש הלכתי להיפגש עם חברים בים.

אבא שלי היה בחיל הים ודוד שלי גם היה בחיל הים וכל השכונה שגרתי בה נקראה שיכון צבא קבע ורוב המשפחות שמה היו משפחות של קצינים ונגדים מחיל הים ככה שאיך שאתה לא מסתכל על זה הסביבה הטבעית שלי הייתה קשורה מאוד מאוד לים.

זה היה נשמע טבעי שבתיכון אני ארצה ללמוד בבית ספר שמלמד מקצועות שקשורות לים. באותה תקופה היו בעצם שני בתי ספר בארץ שעסקו בלימודי הימאות, היה את ביה"ס ב"מכמורת" שנמצאת במושב מכמורת והיה את בית ספר "קציני ים" שנמצא בעכו, בית ספר "קציני ים" נחשב הרבה יותר איכותי וגם היה קרוב יותר לבית ולכן בחרתי ללכת למוד ב"קציני ים" שנחשב אז בית ספר מאוד יוקרתי. המטרה של בית ספר "קציני ים" זה להכשיר ימאים לצי סוחר וגם להכשיר קצינים לחיל הים.

בחינות הקבלה לבית ספר היו מאוד קשות ואחוז המתקבלים היה יחסית די נמוך, בערך אחד לחמש, אז היה קשה להתקבל. ואחרי כמה מבחנים בשנת 1965 התקבלתי לבית ספר והייתי במחזור יד'. בית ספר "קציני ים" הוא פנימייה ובתקופתי הוא היה רק לבנים. זה בית ספר שיש בו משטר ומשמעת מאוד חזקים (כבר מההתחלה). הלבוש הוא מדי חאקי כמו בחיל הים ולבשנו גם כובע צבאי.

בבית הספר "קציני ים" בעכו לבשנו מדים

ההתנתקות מהמשפחה הייתה קשה וכל הזמן היו לי געגועים ומחשבות אם זה באמת שווה את זה אבל לאט לאט מצאתי חברים והתחלתי להתרגל ובסופו של דבר התרגלתי לחיות בלי ההורים (רוב הזמן). כל שבועיים הייתה יציאה לסוף שבוע להיפגש עם המשפחה וכשלא יצאנו לעיתים ההורים היו מגיעים לבקר אותך ביום שבת בבוקר.

בית ספר קציני ים זה תיכון-פנימייה צבאית שלומדים שם ארבעה שנים. הבית ספר כולל: מסדרי בוקר ואימוני גדנ"ע. התלמידים בכיתה ט' נקראים "אליפים", בכיתה י' "בטיחים", בכתה י'א "גמילים" ובכתה י'ב "דליתים".

מכיוון שזו פנימייה צבאית ויש הוואי, ככל שאתה מתקדם בשנים תנאי השירות ותנאי המחייה הולכים ומשתפרים. לדוגמא: בשנה הראשונה גרים בחדר אחד גדול לפחות 20 תלמידים בחדר. בשנה השנייה כבר עוברים לשמונה בחדר. בשנה השלישית ארבעה בחדר. בשנה הרביעית שניים בחדר.

היה חדר אוכל שהיה של כולם שהיה מחולק לשולחנות של עשרה ילדים. כאשר בראש השולחן יושבים הדליתים, לידם מצד ימין הגמילים, מצד שמאל הבטיחים, ומשני קצות השולחן יושבים האליפים. הסדר שבו לוקחים את האוכל: הדליתים לוקחים קודם, אחר כך הגמילים, אחר כך הבטיחים ובסוף מה שנשאר (לא תמיד נשאר) לוקחים האליפים.

טקס הקרחות

האירוע הכי משמועתי שהשאיר חותם והיה מסעיר במיוחד הוא טקס הקרחות. זהו טקס שנהוג בבתי ספר בעיקר ימיים ומטרתו להשביע את החניכים החדשים (אליפים) לאל הים היווני – פוסידון.

תיאור הטקס – באשמורת הלילה, בסביבות 2-3 בלילה מגיחים כל שכבת הגמילים לאזור מגורי האליפים, נכנסים לחדרים (בכל חדר גר כעשרים אליפים) ובצרחות אימים ובקולות תופי קרב, מעירים וזורקים את האליפים מהמיטות, מצווים עליהם לשים על ראשם את הסדינים ומוציאים אותם למסדרון (כשכל זה מלווה בדחיפות, מכות, איומים וצרחות) ומשם לפרגולה שמשתרעת על שפת הים. הגמילים שנמצאים יחד עם האליפים דואגים שכל האליפים (140 איש) יצעדו לתוך חוף הים. איך שהם מגיעים לחוף, האליפים מצווים להיכנס למים עד שמי הים יגיעו לצוואר שלהם. בשלב זה מורידים את הסדינים ומה שמתגלה מולם זה רפסודה שעליה עומדת דמות גדולה בצורת אל הים פוסידון ואז מקריאים את שבועת הים וכל האליפים צועקים "אני נשבע".

לאחר ההשבעה, על חוף הים כל גמיל לוקח בין שלושה לארבעה אליפים, מושיב אותם על החוף ומתחיל לגזוז את שיערם, אחד אחרי השני, הוא גוזז במספריים שאינם חדות או בסכין מפחידה והיו כאלו שסיפרו אותם מצחיק וכאלו שחרטו על ראשם את שמות חברותיהם.

תוך כדי שגזזו לי את השיער, התבקשתי לשיר, השיר היחיד שהצלחתי לשיר היה: "הבה נגילה". לאחר שחזרתי על השיר מספר פעמים, הגמיל צעק "תחליף את שיר". אני שהייתי מבוהל ומפוחד, לא הצלחתי לשנות לשום שיר אחר, זה עצבן מאוד את הגמיל והוא צרח עליי ובעט בי ואמר לי להחליף את השיר. אבל זה לא עזר לי ולו כי נתקעתי על "הבה נגילה" (את העובדה שאני לא יודע לשיר אני זוקף לאירוע הטראומטי הזה שעברתי).

לאחר שסיימו הגמילים את מלאכת התספורת הנוראית הזאת, הובילו אותנו חזרה לחדרים ואחרי מקלחת חזרנו לישון. בבוקר, באחד מחדרי ההנהלה אספו את כל ספרי עכו ותלמיד אחר תלמיד הסתפר לקרחת. (מפה בא השם – טקס הקרחות).

לימים שאני הייתי גמיל

הבינו בבית ספר שהטקס הזה יכול לגרום לנערים הצעירים טראומה לכל החיים ולכן החליטו לעשות את הטקס בצורה הרבה פחות אלימה ועם הרבה יותר התחשבות בנערים הצעירים. המדריכים הזהירו אותנו שאסור לנו "להרים יד" על האליפים ונצטרך להתנהג בהתאם.

המתכונת נשארה דומה, כלומר, לאחר שהאליפים שהו בבית הספר שבועיים – שלושה, הוחלט על קיום הטקס. הגמילים הגיעו בשעות הלילה המאוחרות, העירו בצורה מתחשבת את האליפים, הם ביקשו מהאליפים לשים את הסדינים על ראשם והובאו בצורה נעימה ושקטה אל הפרגולה. תוך כדי צעידה אל עבר הים, אחד האליפים שהיה מכוסה בסדין נטה ליפול ואני בעדינות החזרתי אותו אל הטור, ראה את זה המדריך מרחוק וחשב שאני דוחף ומכה את האליף, אז הוא רץ אליי והכניס לי שתי סטירות. אני נפגעתי ונעלבתי וחזרתי לחדר שלי מבויש ומבואס.

כך שלסיכום אני יכול להגיד שחטפתי מכות גם בתור אליף וגם בתור גמיל.

הזוית האישית

אבי שפיר: היה לי מאוד נעים וקולח ואני מרגיש שתרמתי את חלקי בתכנית הקשר הרב דורי, תכנית מאוד חיובית ומגבשת.

דולב כהן: היה לי מאוד מהנה. לעבוד עם אבי שפיר, היה מאוד מצחיק ולמדתי המון דברים חדשים.