מאגר סיפורי מורשת

שמי אלישבע הרוש, נולדתי בקיבוץ שריד בשנת 1947, בת רביעית להוריי מתוך חמישה ילדים. גדלתי בבית ילדים כפי שגדלו כל ילדי הקיבוץ. בבית שבו חיינו כל הילדים משכבת גיל אחת, שהיו בו כל מה שהיינו צריכים: מיטות, חדר אוכל, כיתה ומקלחת. אחרי הצהריים היינו הולכים לבתי ההורים, שם נפגשה המשפחה להיות יחד.

בבית ההורים נפגשנו כל האחים עם ההורים וגם עם סבתא שלי. אימא שלי נולדה בצ'כיה בעיר אולמוץ ועלתה לארץ בשנת 1936. אבא שלי נולד בטורקא שבגלציה .

החיים שלי כילדה בתוך קבוצת ילדים שחיים ביחד כמעט 24 שעות ביממה נראתה לי כדבר טבעי ביותר, למרות שיש ילדים שסבלו מצורת החיים של החינוך המשותף. כל החיים היו לנו חיי חברה פעילים לכל אורך היום והלילה. בכיתה ז' עברנו למוסד, כך נקרא בית הספר מכיתה ז' עד כיתה י"ב. גם שם היו חיי חברה פעילים מאוד. הייתי רק חצי שנה בצבא, כי אחרי חצי שנה התחתנתי. נולדו לנו חמישה ילדים, היום יש לנו 14 נכדים – כולם מקסימים, הדובדבן שבקצפת. עבדתי כל השנים בחינוך והיום אני אחראית על מפעל מוגן לאנשים שיצאו ממעגל העבודה. אנחנו יוצרים בובות ומוצרים שונים מבד וכמו כן עושים תיקונים לבגדים חדשים וישנים.

מה שחשוב לי, ואני גם רוצה להעביר לך נכדה שלי, הוא לראות תמיד את היופי שיש מסביבך. כל יום וללמוד להתגבר על הקושי – כשבתוכך את יודעת שהקושי הוא זמני, ויש לך את היכולת הפנימית להתמודד. ואם נראה לך שאין מוצא, תמיד יש מי שיוכל לעזור לך כמו שאת תעזרי בשעת הצורך לאחרים.

הזוית האישית

הנכדה ליה: אני רוצה להגיד לסבתא שהיה לי מאוד מאוד מהנה לעבוד איתה, הייתה חוויה מטורפת, ואני מאוד אוהבת אותה.

סבתא שבי: אני רוצה להעביר לך שתמיד תהיי עם ראש פתוח לאנשים אחרים, ולהיות פשוט בראש פתוח לעצמך.