מאגר סיפורי מורשת

סבתי, אורה, החליטה בסיפורה המיוחד להתחיל מהימים האלה ולא מימים עברו.

בתפקידה היום, מנהלת סבתי את בית הדיור המוגן "נופי השרון" הנמצא בנתניה ליד ובצמוד לקניון השרון היכל התרבות של נתניה, עורקי תחבורה מרכזיים דואר קופות חולים וכ- 10 דקות מהטיילת והים המיוחדים של נתניה.

אוכלוסיית הזקנים /הקשישים המתגוררים בבית זה מגוונת ביותר, כמעט לא יאומן. מתוך 100 דיירים, מתחלקת האוכלוסייה ל– 5 קבוצות עיקריות המהוות את לב אוכלוסיית מדינת ישראל לדורותיו. ילידי הארץ, עולים אנגלוסקסיים, עולים דוברי צרפתית, עולים רוסיים ועולים דוברי ספרדית.

חומרי ההסברה נמצאים ב– 3 שפות: עברית אנגלית וצרפתית כנ"ל גם מחירונים, הסכמים וכד'. לא כל אחד ואחת מוצאים את מקומם בבית שכזה.

עם הגעתה לתפקיד ולאור העובדה שצרפתית זו שפת האם שלה, סבתי משוחחת איתם בשפתם וקשובה לצרכיהם. על כך מוקירים לה תודה, כולם.

סבתי מרגישה כי סוגרת מעגל. אביה נולד בישראל בשנת 1923, כמו גם הוריו שהגיעו לארץ מרוסיה ורומניה בני כמה חודשים בלבד.

משפחת אם סבה, משפחת הרשקוביץ, התגוררה בזיכרון יעקב והיו בין מקימי המושבה. אבי סבה גדל ברחובות/ ראשון לציון ומשפחתם משפחת מלין היו ממקימי ראשון לציון. פרק מיוחד נמצא במוזיאון ראשון לציון.

כשהתחתנו, עברו לירושלים.

אביה של סבתי נולד וגדל בירושלים ומעולם לא הבין מה זה אשכנזי מול ספרדי – כולם היו חבריו !

הוא התגייס לפלמ״ח, שירת בצבא הבריטי בארצות דוברות צרפתית, צפון אפריקה, ביח׳ בחיל האןויר יחד עם עזר ויצמןֿ לימים נשיא המדינה השביעי.  במלחמת השחרור נפצע בשיירות לירושלים, היה הנהג האגדי בשיירות לגוש עציון, שהעבירו את המשפחות והילדים מגוש עציון לירושלים.

במשפחת אב סבתי נולדו 3 ילדים: צילה, משה ויגאל מלין. היו ממקימי המקשר ולימים ״אגד״- חברת האוטובוסים בירושלים ואח"כ עברו לחיפה.

משפחתה של אם סבתי עברה טלטלות רבות. סבה היה רב גדול בפריז, שעבר מצרפת לספרד לאלג'יר וחזרה יחד עם אח אם סבתי שהיה הרב הצבאי של צבא צרפת, כך שידע לנתב את משפחתו ממאורעות מלחמת העולם השנייה.

ב- 1948 עלתה חלק מהמשפחה לארץ  מצרפת, יחד עם הילדים הצעירים, ביניהם אם סבתי, שהיתה בת 18. עם הגיעם לארץ, וירידתם מהאוניה, חיכה לעולים החדשים אבי סבתי שהיה מנהל תחנת אגד בפרדס חנה והסיעם למעברה בפרדס חנה. ברגע שראה את אם סבתי החליט – זו תהייה אשתי!

הוא עזר למשפחה לעבור לירושלים, ושם ביקש את ידה מכבוד הרב, סבה של סבתי.

משפחת זרביב, אם סבתי ומשפחתת מלין, התאחדו וכך החל קיבוץ הגלויות והתאקלמותם של העולים החדשים בארץ. סבתי נולדה בירושלים, שם גדלה עד גיל 5 בשכונת רחביה, ממש ליד בית הנשיא – יצחק בן צבי, שילדיו היו חברי סבתי.

המשפחה עברה לחיפה בעקבות הסבים של סבתי.

מאחר ואם סבתי דיברה רק צרפתית ואבי סבתי למד בבית ספר אליאנס בירושלים וידע טוב צרפתית, (אף שירת בצבא הבריטי בארצות דוברות צרפתית ובעצם דיבר ב 7 שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, אידיש, ערבית, איטלקית וספרדית), דיברו ביניהם ועם ילדיהם אורה ושלמה רק צרפתית…

עד הגיעה לכתה א'  לא דיברה טוב עברית. אבל, השפה הזו עזרה לסבתי באירועים ובמקומות שונים.

כשהיתה סבתי בכיתה ג׳, בערב יום שישי, עלתה הכיתה כולה למרכז הכרמל בחיפה לבילוי. בדרך פגשו 4 בחורים אפריקאים דוברי צרפתית, ששאלו כיצד מגיעים למרכז אפריקה ישראל במרכז הכרמל. הילדים מיד קראו לסבתי שדיברה איתם צרפתית, בשפתם, וליוותה אותם יחד עם כל הכיתה, עד למחוז חפצם. בדרך שוחחו על ארצם באפריקה ועל החיים בישראל. הם הודו מאד לסבתי על היחס והעזרה.

כעבור חודש, הגיע מכתב רשמי למנהלת בית הספר עם חותמות רשמיות כשעל החתום –  הנשיא של גאנה. במכתב הודה המלך לסבתי על הכנסת האורחים, הלל ושיבח את ילדי הכיתה ואז כתב שאחד מהבחורים היה בנו, שהתרשם כל כך מהילדים ומארץ ישראל היפה אותה ייצגו. המנהלת קראה את המכתב בפני כל כיתות בית הספר והגאווה היתה גדולה וחשובה.

במקרה אחר, סבתי נסעה עם משפחתה לצרפת, באמצע השנה וביקרה את כל הדודים ובני הדודים בפריז, בורדו וניס.

בזמן הביקור המשפחתי בבורדו, עיר דרומית לפריז, התקיימה תחרות שירה במסגרת הקהילה היהודית, של שירים ישראליים, בבית הכנסת הגדול. כששאלו אם יש נציג מישראל, "נידבו" את סבתי, היא עלתה לבמה שרה שיר ו"לא היתה למארגנים ברירה…" ואת הפרס הראשון נתנו לסבתי.

כל ביקור בצרפת, במיוחד אחרי מלחמות ישראל והיו לא מעט ביקורים, ייצגה סבתי את ישראל בגאווה ובאהבה רבה.

קיבוץ הגלויות, בו עסקה סבתי, בא לידי ביטוי גם במהלך הלימודים,, עת עזרה לתלמידים חלשים, עולים חדשים וחוץ מהלימודים עזרה להם חברתית על מנת לתת להם שייכות למולדת.

סבתי שירתה 43 שנה בצבא והשתחררה בדרגת סגן אלוף. עם גיוסה הופנתה לקורס משק"יות ח"ן, ולאחר מכן התקדמה לקציני חינוך, ח"ן תנאי שירות ושלישות.

מהנדסה קרבית, בסיס גוש עציון בעיצומם של מלחמות התשה, דרך שירות בחייל הים, שם שירתה במגוון תפקידים כשבכולם היא פוגשת את המשפחות החלשות והעולים החדשים.

בין היתר בחיל הים השתתפה וליוותה ביקורים של אישים חשובים וביניהם ליוותה את גב' דה רוטשילד שתרמה רבות לצבא ולישראל בכלל. השקת ספינות חדשות וצעדות 4 הימים, אפשרו לה לחוות ולתרום…

לאחר 10 שנות שירות בחיל הים, עברה סבתי לשרת בלשכת הגיוס, שם התייצבו כל סוגי האנשים באוכלוסיית המדינה, מהנוער שסיים תיכון והשתוקק להתגייס ועד לעולים החדשים בכל הגילאים ושם נדרשה לנתב ולאשר ולהמליץ על אלה ליחידות המתאימות לכישורי המועמדים.

תפקיד זה דרש רגישות ומיומנות רבה על מנת לעזור גם לאלה שהתקשו ולא אותרו לצבא.

עם שחרורה מהצבא פנתה סבתי לתחום של הדיור המוגן, מרכזים המיועדים לאוכלוסייה המבוגרת ועד היום מנהלת בתים כאלה עם כל אוכלוסיות הזקנים, העצמאים והחלשים יותר, תוך כדי קירוב לבבות בין יוצאי השואה, ילידי הארץ ועולים חדשים, כשכולם בעלי רקע ותרבות שונים.

הנתינה האינסופית לאחרים – אלה העקרונות המנחים את סבתי, כשהיא מציינת לנו, נכדיה, שיחד עם הנתינה יש גם קבלה, יש סיפוק והנאה אינסופיים!

סבתי אומרת ומציינת ואני מצטט מפיה: "לגדול, לגדל ילדים, לראותם מקימים משפחה ולמצוא את החוט המקשר בין כל הדורות הוא הוא הקשר הרב והבין דורי, שחשוב לספר לכל הדורות הבאים."

"אתה אוהדי, לא תמיד ידעת שלסבתך הרבה תכונות אופי ותחביבים משותפים כמו שלך:

שנינו אוהבים ספורט: טניס, באולינג ועוד…

שנינו מנגנים בפסנתר – אוהבים מוסיקה…

שנינו אוהבים טבע וטיולים אינסופיים…

שנינו אוהבים אומנות: ציור, פיסול וכד'…

אבל אתה אוהד, חכם ממני ברמות, כי הדורות משתנים ועולים רמה, כל כמה שנים…"

לסבתי נולדו 2 בנות גלי ויעל.

גלי נישאה ליוסי אלבז, גם הוא עולה חדש מצרפת… והם הכירו כשאמי, גלי, חייתה בפריז והיתה מורה לעברית מטעם הסוכנות של אבי יוסי.

לאימי נולדו 3 ילדים: אריאל  אחותי בת 14, אני אוהד בן 11 ואמיתי בן 7.

ברור לכולם, כי אין סוף לסיפורים, לאגדות, לאירועים ולהיסטוריות המשפיעות על חיינו ובכלל.

בעבודה זו נגענו, ריפרפנו על מעט מידי סיפורים….

כל השאר עוד יסופר!

הזוית האישית

סבתא אורה: התוכנית חיברה ביננו יותר ממה שהיה קודם.

תודה למיטל על הסבלנות וההדרכה, אורה קריב.

הנכד אוהד: התוכנית עזרה לי לדעת יותר על סבתא ולחבר בינינו.