מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1890 עזב סבא רבא שלי שלום שכנה בן משה את העיר פוזניץ' הנמצאת בליטא, עם חמשת ילדיו. לאחר הפרעות ביהודים שם, הגיעו לירושלים ועבדו אצל קבלן ערבי. החיים היו קשים להם וגם באותה תקופה בליטא לאחר הפרעות, הרבה יהודים ברחו לדרום אפריקה. לכן סבא רבא עם שני ילדים ירד לדרום אפריקה, שני ילדים ירדו לאמריקה, ורק הסבא שלי חיים משה פיין נשאר בארץ. הוא שמע שהברון דה רוטשילד הקים מושבה, יסוד המעלה, ליד אגם החולה בגליל. הוא הלך ברגל מירושלים ליסוד המעלה, וכאשר הוא בן 16 הגיע ליסוד המעלה ועבד בחוות הברון לגידול פרחים.

בשנת 1896 הברון קנה את אדמות מטולה, מהפנדי שישב בלבנון שמכר עקב אי תשלום שכירות מהדרוזים שישבו במטולה, כי סבלו מהשלטון הטורקי. הברון שילם לתושבים הדרוזים עבור בתיהם והתבואות שנשארו בשטחים. כדי שיעזבו את נחלותיהם. הברון חיפש שישים משפחות יהודיות נשואות, ליישב את הנחלות במטולה.

סבא שלי, חיים משה פיין, התחתן עם יוכבד הבת של דוד אייזנברג ודינה אנשה, שלהם ארבע בנות וארבעה בנים. הבן הבכור מת ממלריה, הבן הצעיר שרגא נרצח על ידי הבדואים, ועוד אחד נפטר. הבן היחידי שנשאר ירש את המשק. הבנות התחתנו – יוכבד עם חיים משה פיין, ציפורה עם צבי שטרן, וגולדה עם משפחת שפירא ורחל עם משפחת לנדמן.

יוכבד וחיים משה פיין עלו למטולה ושיכנו אותם בבית שהברון קנה מהדרוזים. החיים היו קשים, הקירות היו עשויים מבוץ וקש, והגג קנה סוף ששמים עליו אדמה עם מים ועוברים עם אבן מעגלת. בקיץ היו ישנים על מחצלות ובחורף מתחתיהם בגלל המים שירדו מהגג.

סבתא ילדה שם שלושה ילדים: את צבי הבכור, יהודה ואפרים. אפרים שהיה תינוק שבוע שלם בכה ולא ידעו למה. עד שיום אחד ראתה סבתא תולעת יוצאת מתוך אוזנו, ואז הברון החליט לבנות בתי אבן לתושבים ובנו בראש הגבעה שתי שורות של בתי אבן.

סבא רבא דוד אייזנברג, הגיע ליסוד המעלה עם כסף. הוא בנה וגר בחוות דוברובין (להיום) כי לא היה מקום במושבה. ההוכחה לזאת – הבאר בחוות דוברובין, התעודה הטורקית משייכת את הבאר לדוד אייזנברג. החיים בחווה היו קשים כי ליד האגם היו הרבה נחשי צפע מסוכנים. כשהתפנה מקום במושבה הוא מכר את החווה לדוברובין, ועבר לגור במושבה יסוד המעלה.

יוכבד וחיים משה קיבלו בית אבן, איפה שהיום נמצא בית הספר "הנדיב", ונולדו שם עוד ילדים. במלחמת העולם הראשונה, במלחמה בין הצרפתים לאנגלים, פינו את התושבים ומשפחת פיין קיבלה מחסה ומקלט בבית ערבים נוצרים מהכפר דיר מאמס שבלבנון. הבית שלהם נשרף וכשחזרו קיבלו בית אחר במרכז המושבה. נולדו להם תשעה בנים ושתי בנות. הילדים גדלו והתחתנו, הבכור צבי פיין עם זוגתו מרים עברו לנהלל והיו בין המייסדים שם. נולדו להם שני בנים ובת: רות, עמוס ויוחנן.

רות התחתנה והתיישבה במושב בית שערים.

עמוס היה אחראי על הביטחון בעמק יזרעאל משום שבלילות היו פורצים אל מחסני הנשק של האנגלים, במחנה רמת דוד, וגונבים נשק כדי להגן על העמק. ב-1948 לפני מלחמת העצמאות, פחדו שהערבים יפלשו לארץ ישראל, והוא היה אחראי על מיקוש הדרכים המובילות מכיוון ג'נין לארץ. ביום היו מכינים את המוקשים, ובלילה עם סוסים שמים גרביים לרגליהם כדי שלא ישמעו את צעדיהם. עם עגלות לוקחים ומטמינים את המוקשים. לאחר שעבד 48 שעות רצוף ללא שינה, מתוך עייפות, עלה על מוקש שהוא בעצמו הטמין. עמוס השאיר אחריו אישה, מירקה, ותינוקת ושמה מיכל. מרים, אמא של עמוס, פנתה לחברו של עמוס, דוקי שמו, שהתחתן עם האלמנה ויאמץ את מיכל. דוקי התחתן עם מירקה ואימץ את מיכל . היום מחנה עמוס על שמו, שנקרא בזמן הבריטים מחנה עפולה.

יוחנן קיבל את המשק בנהלל, ובתמורה היה צריך לקנות דירה למיכל ברמת השרון. יהודה, האח השני היה שוטר בשלטון הבריטי, היה אחראי על משלוחי נשק ברכבת העמק מישראל לדמשק, ובכל תחנה שהרכבת עצרה, לפני תחילת הנסיעה היה עליו לספור את כמות הנשק והתחמושת. יום אחד בצמח בספירה היה חסר תחמושת ונשק שההגנה שדדה מהרכבת, בשביל להגן על תל חי. הוא עשה מיד חשבון שאם יברח יאשימו אותו, לכן נשאר עד דמשק ברכבת, ולמזלו לא ספרו. לאחר שהתחתן עם מילכה ועברו לגור בנחלת יהודה, נולדו להם שלושה ילדים ריבי . יעקב . וזיווה . הוא היה שומר הפרדסים באזור. אפרים הבן השלישי, התחתן עם סורביילה, שהיא למעשה הבת של ציפורה שטרן, מנישואים קודמים לפני שהתחתנה עם צבי שטרן. הם עברו לשוני שבבנימינה, אחר כך ייסדו את גבעת עדה ונולדו להם 4 ילדים. לאומי, אהרון יפרח וצופיה.

שלטון טורקי

השלטון הטורקי היה מאוד אכזר לתושבי הארץ, הם היו נכנסים למשקים ולוקחים מכל הבא ליד – מבע"ח בחצר ואוכל שהיו שומרים. כמו כן, לקחו גברים לעבודות כפייה.

סבא חיים משה היה בעבודת כפייה באזור אל-עריש שבסיני, סבא חלה מאוד ובנו יהודה לקח חמור והגיע לאל-עריש, העמיס אותו על החמור, והיו נעים בלילות כדי שהטורקים לא יתפסו אותם.

בימים היו מסתתרים או עוברים במושבים יהודיים כמו באר טוביה, בשביל להצטייד באוכל ובמים. כאשר הגיעו למטולה סבתא החביאה את סבא בעליית הגג. כשצבי הבן הבכור הגיע לגיל 13, הטורקים רצו לגייס אותו. סבתא לקחה מקל ושברה לו את הרגל כדי שלא יגייסו אותו והוא היה נכה עד יומו האחרון.

האח הרביעי יוסף, התחתן עם מנוחה, והיו בין ראשוני דגניה. קיבלו אותם בזכות מנוחה, שהייתה רפתנית מקצועית. נולדו להם שלושה ילדים, הרצל . מוטי . ושוקי . (יהושוע) , יוסף היה פעיל בהתיישבות, הוא העלה את קיבוץ חניתה על קרקע, מאחר והערבית הייתה כשפת אם, היה מוכתר חניתה. הבריטים נתנו לו אישור מעבר לחניתה, שהיה כתוב שם: "מעבר לשטחים הכבושים".

כמו כן, היה מבריח נשק מלבנון לעמק הירדן כדי להגן על עמק הירדן. באחד ממסעותיו, הוא עבר כדי להגיד שלום לאימו במטולה. כשהיא ידעה מה יש לו ברכבו, לא נתנה לו להמשיך ואמרה לו שהיא תדאג להביא את הנשק לעמק הירדן. הוא נסע לדרכו, ובראש פינה עצרו אותו הבריטים וחיפשו בצורה מדוקדקת עד כדי חיתוך הגלגל הרזרבי כי ידעו מה יש לו, וכשלא מצאו שיחררו אותו.

סבתי יוכבד ישבה כל הלילה ותפרה בתוך מעיל גדול, את כל האקדחים והתחמושת. היא הוציאה אישור מרופא המושבה שהיא צריכה ללדת בטבריה. היא לבשה את המעיל ונסעה באוטובוס לטבריה ולעמק הירדן.

לימים, מוטי שירת בחיל האוויר והחליף את שמו למרדכי הוד, לפי הוראת בן גוריון ונהיה מפקד חיל האוויר בדרגת אלוף, והוביל את חיל האוויר לניצחון גדול במלחמת ששת הימים.

האח החמישי מרדכי והאח השישי בנימין. לסבא וסבתא לא הייתה אפשרות לגדל אותם והיה רעב בבית. שמעו זאת הדודים בדרום אפריקה ושלחו שני כרטיסים ולקחו אותם. הם בנו שם משפחות ונפטרו שם. כמו כן, סבא רבא שלום שכנה לא רצה להיקבר אצל הגויים, לכן חזר לארץ ולאחר שנה וחצי נפטר במטולה והוא קבור במטולה. האח השביעי הילל עבד בבניין בקיבוץ יפעת לאחר שעבר מקיבוץ משמר השלושה, שהתפרק עקב ויכוחים אידיאולוגים שפירקו הרבה קיבוצים ומשפחות. להילל וגניה היו שלושה ילדים: צפרה, שלום ועוזי.

צפרה ומשפחתה גרו בקיבוץ דברת. שלום נפצע קשה בחוט השדרה בתאונת אימונים בשנת – 1956, והיה משותק מעל חמישים שנה על כיסא גלגלים וגר עם אשתו נעמי שטיפלה בו בחיפה. נולדו להם שני ילדים: עופר ואפרת.

עוזי, נלחם ביום הכיפורים בחווה הסינית שבמצרים והיה הלום קרב עד שנפטר בשנת 2015 ונקבר בקיבוץ יפעת.

האחות השמינית, חווה גרה בקריית אתא, נישאה לשמעון קרנצר, (קרן צור) ילדה שני ילדים: את ברוך שגר בבית לחם הגלילית ואת אילן שנהרג במבצע סיני במעבר המתלה והוא קבור בקיבוץ שמיר. כשהיה תינוק אמו חווה נפטרה מזיהום.

האחות התשיעית שרה, התחתנה עם שמעון בן שמן שהיה המורה שלה ושל אחיה הקטנים במטולה. נולדו להם שתי: בנות: פוריה ויוכבד. היה להם בית יתומים בקריית אתא. לאחר מכן עברו לחיפה ומשם לירושלים. הם הענף הדתי של המשפחה עד היום הזה. פוריה, גרה ונפטרה בקבוץ סעד. יוכבד נשואה לאבי סמוטריץ' ולהם שמונה ילדים שאחד הוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואבי הוא רב הישוב יתיר בהר חברון.

שלום אבי ז"ל האח העשירי

האח העשירי הוא שלום, אבי זכרונו לברכה. אבי התחתן עם שורה (שרה) אמי זיכרונה לברכה ז"ל, שעלתה ארצה למכביה הראשונה היא הייתה בת 17. באה מרומניה מהעיר ליפקן שבסרביה שנת 1930. בשביל לקבל תעודת תושב מהבריטים, הייתה צריכה להתחתן פיקטיבית, עבדה במשק בית אצל הדוד אפרים שבגבעת עדה. אבא ראה אותה ונשבה בקסמה. היא הייתה בחורה מאוד יפה. כאשר באו אל רב המושבה כדי להתחתן, אמר הרב לאבא אי אפשר, היא נשואה. מיד התחילו החיפושים אחר הבחור הפיקטיבי. אבי מצא אותו אך הוא לא רצה לחתום על הגט. אבא היה בחור גדול וחזק. הוא לקח את הבחור בידיו ומיד זה חתם על הגט. נולדו להם חמישה ילדים: שלווה, דודיק, שמואל, חיימק'ה ומוישק'ה (אני).

כאשר אני וחיימק'ה נולדנו חצי שנה לאחר מות סבנו, חיים משה, אמר הרב: " לא נהוג לקרוא בשמות הנפטר רק שנה לאחר המוות". אמא אמרה לרב: "אבי ז"ל נקרא משה זאב, ואחי ז"ל נקרא חיים והם נרצחו על ידי הגרמנים בשואה, וכך קיבלנו את השמות" משפחתה של אימא שנרצחו על ידי הגרמנים הם: האם מלכה והאב משה זאב. האח חיים והאחות מוניה. לבית פליישמן בעיירה ליפקן, ת.נ.צ.ב.ה. היה להם בית מרזח.

אבא קיבל את המשק בירושה מאביו, והיה צריך לעזור לאחיו הצעיר שרגא, להיכנס כחבר באגד. אבא עיבד את המשק, חרש עם סוס ומחרשה ערבית. כשאימא הייתה מביאה לו אוכל לשדה היא לא ידעה מי מזיע יותר האבא או הסוס.

אבא היה פעיל מאוד בהגנה ולא פעם סיכן את חייו. פעם כשהעביר תחמושת לצפת, בפחים שעליהם הוא שם שזיפים, כשעבר בנקודת הבידוק בראש פינה הבודקים האנגלים אכלו מהשזיפים ונתנו לו לעבור. בשבת השחורה כשהבריטים חיפשו נשק בישוב היהודי בכל הארץ, לאבא היה סליק של 50 מחסניות ועשרת אלפים כדורים של מקלע צרפתי.

באותו היום הבריטים הקיפו את מושבה בחיפוש אחר נשק. כשהיו במרחק 4 בתים, אבא חזר מהשדה וראה מה קורה. מאחורי הבית היו לו כוורות דבורים. הוא פתח כוורת והוציא מתוכה את תכולתה ושם בפנים את הסליק והפך את הכוורת השנייה של דבורים רגזניות, הבריטים הגיעו לחצר ולא יכלו להיכנס בגלל הדבורים שעקצו אותם. הם ברחו תוך צעקות וקללות וכך אבא ניצל וגם הסליק. המשפחה גדלה, נולדנו אנו התאומים והמשק לא יכל לפרנס.

אבא התגייס למשטרת ישראל והגיע לדרגת סמל חקירות במטולה. מבחינה חברתית במושבה זה לא התאים מכיוון שהיו משפחות שעסקו בהברחות רכוש מלבנון בתקופת הצנע ואבא היה צריך להפעיל את החוק נגדם. אבא, שמפקדיו לא היו ישרים במיוחד, החליט לעזוב את המשטרה והתמנה למרכז גוש במחלקה של הסוכנות היהודית בהדרכה חקלאית. אבא העלה על הקרקע את הישובים הבאים: מרגליות, כפר יובל, דישון, עלמה, דלתון ושזור.

הוא לימד אותם לזרוע ירקות, לשתול טבק ולנטוע מטעים. אני זוכר שהגיעו עולים לדישון והם לא רצו לרדת מהאוטובוס כי הובטח להם שהם יגורו ליד חיפה, ולאחר נסיעה של 5 שעות, הבינו שרימו אותם ואבא היה צריך להורידם מהאוטובוס בכוח ובשכנוע.

היה מקרה שמרגליות קיבלה קרקע בעמק החולה שכפר גלעדי עיבד אותו ואבא נלחם שם. בסוף החבר'ה מהקיבוץ קשרו אותו לעמוד חשמל. המצב הכלכלי בבית היה לא טוב, ואבא חיפש לעזוב את מטולה לישוב היוגב בעמק יזרעאל. יומיים לפני שהיו צריכים לעזוב את מטולה, אבא ישב על אבן בחצר והתחיל לבכות. אימא ראתה זאת ואמרה לו שאנחנו לא עוזבים ונמשיך להסתדר כמו שהסתדרנו עד היום.

בשנת 1958 סוף סוף הגיעו מים מחברת "מקורות" והתחילו לנטוע מטעים. לאבא הייתה חלקת ירקות מאחורי הבית ללא מים, לתצרוכת ביתית. אם היה עודף היינו מוכרים לשכנים. כמו כן, היה לול לביצים כשהעופות הפסיקו להטיל ביצים והיו "זקנות" היינו לוקחים לשוחט. הבשר היה מאוד קשה שהיו צריכים לבשלו בסיר לחץ.

הייתה לנו רפת ובה חמש פרות חולבות. היו עושים שמנת על ידי ספראטור ומהחלב כל מיני גבינות. היה לנו מטע זיתים שממנו היו עושים שמן זית וזיתים כבושים כך שאת רוב האוכל יצרנו לבד. בחנות קנו רק לחם, סוכר ונפט.

עד שנות ה50 לכל משפחה במטולה, היה תנור עצים והיו אופים את הלחם לבד וכל הזמן הזה אבא עבד גם בחוץ ואימא הייתה דואגת לגידול הילדים, לעבודות הבית ולטיפול בבעלי החיים. הם היו צריכים כסף ללמד את דודיק בנהלל ואת שמואל בקיבוץ אפיקים ושלווה בירושלים. גם אני וחיים למדנו בבית ספר מקצועי מעלות קריית שמונה, בית ספר דו-שנתי.

אבא היה מסורתי דתי. כל שישי ושבת היה הולך לבית הכנסת והיה הגבאי של בית הכנסת. בשבת היה עומד ליד הרב בקריאת התורה ומתקן אותו. לאחר התפילה היה בא הביתה, מחליף בגדים והולך לעבוד בשדה והיה אומר פסוק מהמשניות – "פשוט נבלה ברחוב ואל תצטרך לבריות" כלומר תעשה עבודה הכי בזויה ואל תזדקק לעזרה מאנשים.

בשנת 1949, דודי אחי חלה והתחיל להכחיל. בבדיקות אמרו שיש לו חור בין החדרים בלב. הדם הורידי התערבב עם הדם העורקי והוא היה צריך ניתוח דחוף ולא היה מי שיעשה זאת בארץ והיה צריך לעשות זאת בחו"ל. אבא, שלא היה בכיסו כסף ואינו היה הטיפוס שיבקש נדבות, היה איש מאמין באלוהים אמר: "מה שאלוהים יחליט זה יהיה". לאחר מספר שבועות הגיע טלפון לאבא (במטולה היו סך הכל 3 טלפונים במלון חרמון, מלון שלג הלבנון, ובמשטרה) שבו נאמר: "בעוד שבוע מגיע מתמחה ישראלי, שלמד לעשות את הניתוח הזה בחוץ לארץ". הם שאלו האם אבא מוכן שהוא יעשה את הניתוח לדודיק. אבא אמר: "אלוהים שלח לי אותו" המתמחה לימים הוא פרופסור פאוזנר, שניתח את דודיק בצריף הבריטי בבית החולים תל השומר, הלא סטרילי, ללא מכונת לב ריאה, ודודי רק בן 9. אבא, שהיה יהודי מאמין חילק נדבות לעניי קריית אונו (צדקה תציל ממוות) וישב מתחת לחלון וקרא תהילים. הניתוח הצליח, ובעיתון "דבר" כתבו: "ניתוח לב פתוח ראשון בישראל ובמזרח תיכון בוצע בבית החולים תל השומר".

לימים התברר שגם לאחותי שלווה ולאחי שמואל יש את אותו פגם בלב והם צריכים ניתוחים. אימא הייתה עסוקה עם בריאותם של הילדים ונסעה עד ירושלים. אבא עבד בחוץ ואני וחיימק'ה היינו לבד בבית. יום אחד שחטתי תרנגולת זקנה אצל השוחט, מרטתי את הנוצות, פתחתי את העוף ושמתי בסיר לחץ לבישול. הסיר התפרץ ולכלך את כל התקרה. מה עושים? צריך לצבוע… אימא מגיעה בעוד יומיים. במחסן היו כל מיני קופסאות עם שאריות של צבעים. לקחנו אני וחיימק'ה וערבבנו את הצבעים ויצא צבע ורוד, ועם זה צבענו את התקרה ואימא קיבלה תיקרה ורודה במטבח. היינו בני 10.

בשנת 1962, אבא נבחר לראש המועצה במטולה, בהתנדבות. הוא הביא את חברת חשמל למטולה והיה צריך לשלם כסף, אז הוא החליט שאת סכום הכסף יחלקו לפי מספר החדרים במטולה כולל בתי מלון. היו הרבה בעיות אבל לבסוף כל אחד חתם על השטרות לפי מספר החדרים. עד אז היה גנרטור שהיה נותן חשמל מרדת החשיכה עד אחד עשרה בלילה והיה אסור להפעיל מכונות כביסה וגיהוץ. לכביסה וגיהוץ היה חשמל מ – 8:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים.

כמו כן, הייתה מופעלת משאבת מים ממפל התחנה והמעיין אל הבריכה המרכזית שנמצאת מול בית הכנסת. כשבריכה זו הייתה עולה על גדותיה, היו פותחים את הברזים והמים היו מתחלקים לבתים משני צידי הגבעה. לכל בית היה על הגג מיכל מים. אנחנו שגרנו ליד הבריכה, המים לא הגיעו למיכל על הגג. היינו ממלאים חבית עם מים ועם משאבת יד כמו זו של הנפט. היינו מעלים את המים אל המיכל אשר נמצא על הגג שהיה בגודל 4 חביות בכל יום.

כשאבא הגיע לגיל 55 הוריש בחיים את כל רכושו לילדיו שגרים במטולה שווה בשווה דודיק, חיימק'ה, ומוישקה ועשינו לו תכנית חיסכון בבנק, שמהרווחים יוכלו הוא ואימא להתפרנס עד סוף ימיהם. לאחר מכן, מה שיישאר יתחלק בין שלווה לשמואל כולל תכולת הבית.

אבא כל בוקר היה יורד לישיבה בקריית שמונה ב 6:00 בבוקר וחוזר בעשר בלילה עם הטרקטור הלבן, דייויד בראון, ולומד עם בחורי הישיבה.

בגיל 72 רצה לחדש את כוורות הדבורים שלו, הרתיח קוסטיק סודה בחבית וטבל את הכוורות ואת מסגרות העץ בתמיסה ולא שם מסיכה על פניו. בערב ביקש ממני לעזור להעביר כוורת דבורים לאחורי הבית. לבשתי חליפת ריסוס ועשיתי זאת אבל נעקצתי רבות. לקחתי כדורי האיסטון נגד התנפחות ושתתי אלכוהול כדי שאוכל להירדם. התקופה היא בשיא קטיף התפוח. באחת עשרה בלילה העיר אותי הרופא ואמר לי אביך לא מרגיש טוב ואנו לוקחים אותו באמבולנס לבית החולים זיו בצפת. אימא לא הייתה בבית היא הייתה אצל שלווה בתל אביב, אני חצי מטושטש מגיע ואני רואה אמבולנס שבו לוקחים את אבא. אני אומר לרופא שאני לא מרגיש טוב ושאיני יכול לנסוע עם האמבולנס ואז הולך להעיר את חיימק'ה. אבא שמע זאת ואמר "אל תבואו". בבוקר תביאו לי את המשקפיים והעיתון.

אבא הגיע לבית החולים במצב לא טוב כשראיותיו מלאות נוזלים עקב אדי הקוסטיק סודה שנשם. יעקב וחווה גולדברג היו בבית חולים וצלצלו בארבע בבוקר שמצבו של אבא לא טוב ושאבוא מהר. רצתי אל בית החולים והאח ביקש ממני עזרה להעביר את אבא לעגלה כדי שיוכלו לקחת אותו לחדר ולהשתיל לו קוצב לב. אני בחוץ שומע את מכות החשמל. לאחר כ 10 דקות אבא מסר את נשמתו לבורא ואני התעלפתי.

האח האחד עשרה הצעיר הוא שרגא. שרגא למד במקווה ישראל, אחר כך הוא היה נוטר בצבא הבריטי ושימש כסמל נוטרים במשטרת קריית חיים. התחתן עם חיה שהייתה גננת במטולה ונולדו להם 3 ילדים: לאה, שי ואורית. הם עברו לגור בקריית מוצקין ולאחר מלחמת השחרור שרגא הצטרף לחברת אגד והיה חבר בה עד יומו האחרון. כמו כן, היה מאוד פעיל בהגנה.

ולסיום, רוצה אני להגיד שכל מי שמצאצאי סבא רבא שלום שכנה, הוא משבט לוי ואנחנו שייכים ללויים בעם ישראל.

בסיפור זה הזכרתי רק בני דודים ראשונים. יש לציין שאנחנו שבט גדול שבשנת 1999 ערכנו כנס גדול של משפחות פיין. אייזנברג, שטרן, שפירא ולנדמן. היו 500 נפשות בחוות הברון שבבנימינה. משפחת אייזנברג ומשפחת פיין נתנו למדינה 3 אלופים: אלוף אורי שגיא (אייזנברג) אלוף מודיעין, אלוף אייל אייזנברג מפקד העורף ואלוף מרדכי הוד (פיין) מפקד חיל האוויר.

בעוד כמה חודשים יוקרן סרט בערוץ דוקו על חיי וחיי חיימק'ה ודודיק.

תמונת ילדות

מכונות חקלאיות מופעלות על ידי סוסים

החפצים המשמעותיים בחיי הם חפצי החקלאות. כל היופי ברמת הטכנולוגיה של תחילת המאה עשרים שבנו מכונות חקלאיות עם תשלובת של גלגלי שיניים שהופעלו על ידי סוסים וכל המכונות הנ"ל עבדו אצלנו במשק. לעומת המכונות היום שמופעלות על ידי טרקטורים ועושים אותה עבודה.

חפצי חקלאות

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

הפלת מיג ע"י מירז'

בשירותי הצבאי שרתתי בתור איש צוות קרקע בטייסת והיינו כל הטייסת כמשפחה אחת. ב7 לאפריל 1967, לפני מלחמת ששת הימים, היה קרב אווירי בין מטוסי מירז' ישראלים למיגים סורים והופלו שבעה מטוסים סורים.

כאשר הקרבות היו פנים אל פנים, טייס בשם אבי לניר ז"ל (שנרצח על ידי הסורים שמטוסו נפל במלחמת יום כיפור) נכנס לתוך האש של המטוס שאותו הפיל וכולו כוסה פיח וכך, נחת בבסיס בשלום. קיבלתי את המטוס השחור והיינו צריכים לנקות אותו. זהו אירוע שלא נשכח מזיכרוני.

"התקווה"

השיר המשמעותי בשבילי הוא ההמנון שלנו "התקווה", שמסמל בשבילי את ארץ ישראל.

הזוית האישית

משה: הייתה לי זכות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי בו יכולתי לשתף את כל נכדי בסיפורי שורשי המשפחה.

איתן (נכד): למדתי את סיפורי המשפחה ונהניתי.

ירדן (מנחה): היה מאוד כיף לשמוע ולכתוב את סיפוריו של משה.

70 שנה למדינת ישראל