מאגר סיפורי מורשת

הראל ארז מבית הספר "חורב", ירושלים מביא את סיפורו של סבא גבריאל.

"אבקש לספר לכם את סיפור עלייתי המופלא לארץ הקודש".

"שמי גבריאל, במשך שנים עבדתי כנגר במפעל לייצור כיסאות עץ באלכסנדריה שבמצרים. במקום עבודתי הייתי היהודי היחיד בין כלל העובדים המוסלמים. המשכורת אותה קיבלתי מהבעלים הנוכרי של המפעל, הייתה משכורת פעוטה שבקושי הספיקה לצורכי משפחתי.

יום יום קמתי קודם לעלות השחר, ושמתי פעמי למפעל. את פת השחרית-אכלתי במפעל.

בעודי צועד מדי יום בדרך המייגעת למפעל, רק תפילה אחת הייתה בליבי, שנזכה אני ומשפחתי לעלות ולהגיע לנחלת האבות. לא מעטים היו הימים בהם הייתי מגיע למפעל עם דמעות, מרוב תחינות לבורא עולם שיזכני לעלות לארץ הקדושה, דבר אשר נמנע ממני בגלל שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי.

בכל יום בהגיעי אל המפעל, ראיתי את אותה אישה זקנה, עטופה ברעלה לבנה עד לעינייה, יושבת על שרפרף שנשברה רגלו האחת כבר מזמן. אני שאלתי לשלומה תמיד טרם היכנסי למפעל, אבל היא לא ענתה, ורק עיניה חייכו אלי כאות תודה. היא נראתה כמוסלמית מן השורה, אך ליבי אמר לי שבת עמי היא.

בבוקר סוער אחד נאלצתי לקום מיצועי החמים להתפלל לאדון הכל, ולצאת החוצה עטוי במעיל הכפתורים המרופט שלי. האישה הקשישה ישבה בפתח, ואני כתמיד ברכתיי לשלום ושאלתי לשלומה.

כשנכנסתי למפעל,רציתי להגיע לפינת עבודתי. אך שני אנשים חסונים עצרוני, והובילוני בכוח כשכל אחד מהם אוחז בידי האחת לחדר מנהל המפעל.

המנהל המוסלמי דיבר איתי קשות וכך אמר: "יהודי נקלה, אייך העזת לפרוץ הלילה לחדרי ולגנוב את כספי . דע לך שאיני מתכוון לשתוק, אתה תשלם על כך ביוקר!"

צמד הבריונים בפקודת המנהל, גררו אותי לתחנת המשטרה, שם הושלכתי אל צינוק צר, קודר ומצחין. מבלי שאיש ישאל ויבדוק האם כלל ביצעתי את העברה המיוחסת לי.

הימים בצינוק חלפו באיטיות רבה, כל הזמן נשאתי תפילה לבורא עולם שישחררני מהמאסר וידאג לבני משפחתי אשר בוודאי דואגים לי מאוד ולא מבינים את פשר היעלמותי. לאחר שבוע שנראה לי כנצח, הופיע שוטר בפתח הצינוק וצעק לעברי כי מחר יתקיים משפטי, ובוודאי בסופו אני צפוי לפגוש את עמוד התלייה.

כל הלילה לא ישנתי וחשבתי על המשפט הצפוי, אני חשבתי כיצד אוכל לזכות בדין ופרוטה אין בכיסי לתשלום לפרקליט, וכל עד להוכיח את צדקתי אין בנמצא.

הבוקר הגיע ורועד מאימת הדין הובלתי לבית המשפט. בעוד אני יושב ורועד על כסא הנאשם, עירום מטענות הגנה וכולי צער על מר גורלי, נכנס מנהל המפעל כולו זחוח ועמו צבא עורכי-דין.

דיון של ממש לא התקיים. השופט ניהל דו שיח עם פרקליטי המנהל, וממני פשוט התעלם. כעבור רגעים קצרים של דיון כשהבנתי שהמשחק מכור וגורלי נחרץ, נפתחו לפתע דלתות האולם לרווחה, ואישה קשישה צעדה פנימה ובהיכנסה נפערו פיות כל. איש מלבדי לא הכירה – הייתה זאת האישה הזקנה משער המפעל.

האישה הזקנה עלתה על הדוכן בלי לשאול איש מהנוכחים, ואמרה בקול צלול וברור – "אדוני השופט הנכבד, אני אישה קשת יום שנמצאת בוקר וערב בפתח המפעל. באחד הלילות האחרונים ראיתי את בנו של מנהל המפעל מתגנב לתוכו ויוצא כעבור זמן קצר ובידו חבילות כסף ".

בשומעו את הדברים הנחרצים הורה השופט לשוטרים הנמצאים באולם לפנות מיד אל ביתו של בנו של מנהל המפעל, ואכן למזלי הטוב הרכוש הגנוב נמצא בידו.

וכך בחסדי ה` יתברך זכיתי בדין, וקיבלתי ממנהל המפעל פיצוי גדול בגלל האשמות השווא. וב"ה הכסף הזה הספיק לי לצורכי העלייה לארץ הקודש,ולבניית בית שמספק את כל צרכי משפחתי.

מאז אותו יום חדלתי לראות את האישה הזקנה, אשתי אמרה כי הייתה זאת לא אחרת מאשר הצדקת שרח בת אשר, אשר עזרה לנו במצריים עוד מימי משה רבינו, ואני האמנתי לה בכל ליבי".

 העשרה

יהדות מצרים: "היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו".