מאגר סיפורי מורשת

אני סבא של נועה, שרתתי בחיל השריון, בהיותי בצבא סדיר הכרתי את שרה שאף היא שירתה יחד עימי באותו גדוד. לאחר השירות הצבאי נישאנו. מיד לאחר נישואינו פרצה מלחמת ששת הימים שבה השתתפתי.

 

מאז, השתתפתי ברוב מלחמות ישראל. אתרכז בסיפור של מלחמת יום הכיפורים. מלחמה, שלמרבה ההפתעה מדינת ישראל לא הייתה מוכנה אליה. בערב יום הכיפורים אשתי שרה שברה את רגלה. הגענו לבית החולים תל השומר.שם  היא טופלה וחזרנו לביתנו, כאשר לא ידענו מה עומד להתרחש. השמועות החלו "לרוץ" בשבת בבוקר ואני לא המתנתי לקבלת צו גיוס למילואים. התארגנתי ומיד נסעתי להתייצב למלחמה.

 

שרה אישתי נותרה בבית עם בננו ירון, אביה של נועה, שהיה אז תינוק בן 5 חודשים. אחיו אבינועם, שהיה אז בן 4 וזאת בנוסף לרגל שבורה ומגובסת. אני השתתפתי במלחמה הקשה  הזו כמפקד פלוגת טנקים מסוג שרמן. ראיתי מחזות קשים ונוראיים של חברים קרובים ששירתו עימי. חברים שנפצעים ואף נהרגים. שירותי במילואים היה בזמן המלחמה ואף לאחריה. כ-  6 חודשים שבהם כמעט ולא הגעתי הביתה. בני משפחתי לא שמעו ממני מאומה בתקופת הלחימה, ובאופן טבעי דאגו מאוד והיה להם קשה. לאחר התקופה הקשה הגעתי לביתי מלא חוויות קשות שעד היום אינני שוכח. 

 

מאז שהסתיימה המלחמה, המשכתי לשרת לאורך כל השנים תקופות רבות בשירות המילואים. הרגשתי שזה עניין ברור שעליי, לתרום את חלקי בשירות המדינה .שרה אשתי , נשארה באותן תקופות, בהן נעדרתי מהבית, לטפל בילדים ולהמשיך לעבוד בעבודתה כמורה בבית ספר תיכון. למעשה, כאשר שירתה איתי בצבא היא ידעה, מה מחכה לה, היא הכירה את ההווי הקרבי ואפשר לומר שהרגישה קצת, כנשואה לאיש צבא קבע.