מאגר סיפורי מורשת

ילדות קסומה בפתח – תקווה של פעם

נולדתי בשנת 1962, בפתח – תקווה. ההורים שלי עלו לארץ מעיראק ושני אחיי הגדולים עוד נולדו שם. לאחותי הבכורה קוראים תקווה (פאיזה – בעירקית) ולאחי השני קוראים עוז (פאוז – בעירקית).

גדלתי בפתח – תקווה, שעדיין היו בה רק בתים פרטיים, צמודי קרקע, שדות פתוחים ופרדסים. זכור לי בתור ילד קטן, את החלבן מביא לנו בקבוקי חלב הביתה עם עגלה וסוס, שיש בה ארגז קרח ובקבוקי זכוכית. זכורים לי גם עגלונים המובילים צינורות מים, חומרי בניין, סחורות ואנשים. היה גם מחלק דלק ונפט, שהיה עובר ברחובות עם סוסו, הוא היה רתום למיכלית, מצלצל בפעמון ומכריז: "נפט, נפט…" לצורך תנורי החימום והפרימוסים.

כמו כן, זכורים לי השדות מול הבית, שהיו הופכים לאגמי – מים בחורף ושדות של חרציות גבוהות באביב, שבתוכם היינו משחקים במחבואים. היו ימים שבהם היה מגיע רועה צאן עם עדר של פרות, שהיו מלחכות עשב בשדות ובסוף היום הוא היה מוליך אותם על הכביש הראשי לרפת, תוך כדי שהם חוסמות את כל התנועה ומשאירות אחריהן שובל של "מוקשים ריחניים" על כל הכביש. בית – הספר שלי היה מוקף בפרדסים, ובהפסקות היינו יורדים לפרדסים, קוטפים תפוזים ואוכלים. באביב היה ריח משכר של פריחת ההדרים.

לאבי היה בית – מרקחת, ששם רקח תרופות במו ידיו וריפא אנשים רבים. בתקופות שלאנשים לא היה כסף לשלם בעד התרופות, הם היו משלמים במצרכים, כמו: ביצים, שמן… אמי הייתה עקרת – בית ועזרה לאבי בבית – המרקחת המשפחתי. אני לא הייתי מהתלמידים המבריקים, אבל אהבתי ללמוד, ולא פעם התלמידים היו מעתיקים ממני את שיעורי – הבית לפני תחילת השיעורים.

שירותי הצבאי בחיל – הרפואה

שירתתי בצבא כקצין בחיל – הרפואה, כרוקח בעתודה האקדמית של צה"ל וכחובש ביחידה קרבית. לאחר הצבא שירתתי בקבע כשנתיים, כקצין בחיל- הרפואה והייתי אחראי לרכישת כל התרופות בצבא. כשהשתחררתי מהשירות בצבא הקבע, הלכתי ללמוד תואר שני ברוקחות והתחלתי לעבוד עם אבי בבית – המרקחת המשפחתי, לצד אבי ואחי הגדול עוז. עסקתי בין היתר גם בפיתוח תכשירים רפואיים טבעיים.

שליחות צבאית ברואנדה 

בשנת 1994, יצאתי עם משלחת ישראלית של אנשי צבא לרואנדה. סייענו שם לפליטים הפצועים מהמלחמה של שבט "הטוטסי" ושבט "ההוטו". נשלחתי לסייע במשלחת כרוקח צבאי מנוסה. השבטים שחטו אחד את השני, אבל אנחנו עזרנו לכל אדם, לא משנה מאיזה שבט הוא היה. במהלך הקרבות מתו אנשים רבים ומאות ילדים נותרו יתומים. הייתה תקופה מסוימת שהייתי אחראי על מחלקת הילדים. הילדים היו עצובים. כמובן שניסינו לשמח אותם, אך לא דיברנו באותה שפה וניסיונותינו כשלו. לפתע, נזכרתי בשיר שלמדתי כשהייתי פעם בסיור בקנייה והתחלתי לשיר להם אותו. להפתעתי הרבה, הילדים הצטרפו לשירתי בצהלה ובשמחה. זה היה רגע מדהים, מופלא ומרגש מאוד עבורי.

הזוית האישית

שירה כהן מתעדת את סיפורו של דוד נקר.

שירה: "אני גאה בכל הפעולות, השליחות והעשייה של דוד וצריך ללמוד ממנו המון – איך לתרום ממה שאנחנו יכולים לזולת".