מאגר סיפורי מורשת

לאחרונה עיינתי שוב בזיכרונותיו של אבי, אליהו בריליאנט (1905-1997) וגיליתי שמסלול חייו המרתק, הפגישו, קצת כמו הסיפור של פורסט גאמפ, עם אנשים ומאורעות שהיו חלק מההיסטוריה הרוסית והארץ ישראלית.

אבא נולד בעיר קרימנצ'ווג שבאוקראינה בתקופת שלטון הצאר גדל וחי ברוסיה/ברית המועצות עד שנת 1930. התקופה הייתה רבת תהפוכות ודרמטית: ניסיונות הפיכה, רדיפות יהודים, מלחמת העולם הראשונה, הדחת הצאר, מהפכת אוקטובר, מלחמת אזרחים, רעב נורא שממנו מתו מיליוני אנשים, מיליוני ילדים יתומים (מוערך ב- 1.5 מיליון) נדדו בדרכים. טרור פנימי. עדנה קצרה לתנועה הציונית שנפסקה עם עליית סטאלין לשלטון לאחר מות לנין, תחילת הטרור הרצחני של סטאלין. על רקע זה חי ופעל. הסיפור איננו סיפור חייו אלה מאורעות ומפגשים על רקע התקופה.

הראשון בסיפורינו הוא הכנר נתן מילשטין, שהיה מגדולי הכנרים במאה העשרים, בשורה אחת עם יהודי מנוחין יאשה חפץ, אייזק שטרן דוד אויסטרך ועוד, כולם יהודים, אגב. לקונצרט הראשון שלו שהתקיים באודסה לא היה לנתן מילשטין מעיל ראוי ואבי נתן לו מעיל, ומאז אמר שהוא חייב לאבי את הקריירה שלו. בביקוריו הנדירים בארץ, אבי הוזמן כאורח כבוד לקונצרטים שלו.

בשנת 1924 עבר אבי מהעיר קרימנצ'ווג שבאוקרינה, העיר בה נולד, למוסקבה בכדי ללמוד הנדסה בפוליטכניקום, שהיה המוסד הטכנולוגי החשוב בברית המועצות. במקביל ללימודיו עסק בפעילות ציונית במסגרת תנועת החלוץ, שהייתה גוף בלתי חוקי ופעלה תחת מסווה של מועדון האגרוף של מכבי מוסקבה. בין חבריו של אבי במסגרת אותה פעילות, היה המשורר אלכסנדר פן שהקשרים ביניהם נמשכו גם לאחר ששניהם עלו לארץ בנסיבות דומות: מאסר, הגליה וגירוש לארץ ישראל. בספר על הביוגרפיה של אלכסנדר פן צבע החיים, מסופר: "חברו אליהו בריליאנט סיפר, כי יום אחד הוא בא לבקר את פן בבית אביו, והנה דפיקה בדלת: על הסף עמד בחור צעיר וביקש רובל לוודקה. פן אמר לבריליאנט: "תן לו, ואני אגיד לך אחר-כך מי הוא". בריליאנט נתן לבחור את הכסף, ולאחר שהלך אמר לו פן: "את הרובל נתת למשורר סרגיי יסנין". סרגי יסנין היה מגדולי משוררי רוסיה באותה תקופה והיה נשוי לרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן. זמן קצר לאחר אותה פגישה התאבד סרגי יסנין. היחסים בניהם נותקו על רקע יחסו של פן לאשתו.

חבר נוסף מאותה תקופה במסגרת החלוץ, היה הממציא וזוכה פרס בטחון ישראל שלוש פעמים תא"ל דוד לסקוב, שהחברות בניהם נמשכה עד יום מותו של דוד לסקוב, כשמדי שנה כמעט, התכנסה חבורת "החלוץ" בביתו של אבי. בשנת 1926, בלחץ התנועה, נדרש להפסיק ללמוד ולהקים סניפים חדשים במרכזים היהודיים באוקרינה וכך עשה. בשנת 1927 עלו השלטונות על עקבותיו והוא נאסר, בית הסוהר הראשון שבו שהה היה כלא לוביאנקה הידוע לשמצה במוסקבה, שבו שכנה המשטרה החשאית הסובייטית בגלגוליה השונים ובו נכלאו, עונו ונרצחו עשרות אם לא מאות אלפי אנשים. בכדי שלא ישעממם לו, "בילה" במשך כשנה ב-14 בתי סוהר שונים שבהם המשיך לפגוש אנשים שונים, כמו המהפכנית מריה ספירידנובה שבשנת 1906, שבהיותה בגיל 21 התנקשה בחייו של גנרל בצבא הצאר, נכלאה למשך 11 שנה ושוחררה בשנת 1917 לאחר המהפכה. בהמשך, מכיוון שהייתה נאמנה לדרכה, נכלאה שוב, והפעם ע"י הקומוניסטים, וסופה שנרצחה בפקודתו של סטלין בשנת 1941. אבי מספר שהיא "הייתה אז אישה זקנה מאוד" (גילה היה 43). בהמשך, נגלה כיצד הגלגל מתהפך והצעיר של אז, הופך "לזקן" באותו גיל לערך.

בבית הסוהר בחרקוב פגש גנרל לשעבר בצבא הצאר, שהיה החוקר של אחד מרוצחי רספוטין – הנסיך יוסופוב, שהיה האדם העשיר ברוסיה לאחר הצאר. רספוטין היה מקורב לצאר ובמיוחד לאשתו והשפעתו הייתה עליה גדולה. מקובל לחשוב עליו כעל נזיר מטורף, אבל כאשר בוחנים את הפרטים מתברר שהוא תמך ברפורמות שנועדו להיטיב עם העם וכן התנגד לעלילות הדם נגד היהודים. אותו גנרל סיפר גם על ההוללות בחצר הצאר, הבילויים והחגיגות. בסופו של דבר נשפט אבי ונידון לשלוש שנים לגירוש לסיביר וחי יחד עם קבוצת מגורשים במעין קומונה בכפר נידח בלב הטונדרה, שהטמפרטורה בחורף הייתה יורדת ל- 40- מעלות . לא היה צורך בשומרים: לא היה כיצד ולאן לברוח. באותה תקופה פעל בברית המועצות ועד למען אסירים פוליטיים, בראשותה של אשתו של הסופר מקסים גורקי, פשקובה, שאפשר יציאה/גירוש מברית המועצות תמורת הבטחה לא לחזור אליה. באחד הימים כתב לה שהוא מוכן לקבל עליו את ההסדר, וכך היה (גם אלכסנדר פן יצא באותה דרך). בסוף שנת 1929 השתחרר, נסע במסילת הרכבת הטרנס סיבירית למוסקבה, דרך שאני עם מריה ודקל עשינו בכיוון ההפוך 84 שנים לאחר מכן. מכאן המשיך לעירו קרימנצ'ווג, נפרד מהוריו שאותם לא יראה עוד לעולם מכיוון שירצחו על ידיהנאצים בשנת 1941. בינואר 1930 עלה על אונייה בנמל אודסה ובשנת 1930 הגיע לחיפה.

מיד עם הגיעו, לארץ נסע לכפר יחזקאל למסור דרישת שלום מאביו, שהיה יחד עם אבא בגירוש, לעזריה אלון, שהיה בהמשך ממייסדי החברה להגנת הטבע, והגיש במשך שנים ארוכות בשבת בבוקר תכנית רדיו על טבע בקול ישראל. "הגעתי בערב, בחורף, בבוץ העמוק איבדתי את הנעלים. מרחוק ראיתי אורות של עששית, נכנסתי לאחד הבתים ודייריו אמרו שהמשפחה שאני מחפש נמצאת בבתים האחרונים של הכפר. הגעתי ומצאתי את עזריה ואחותו ומסרתי להם את הד"ש". מכיוון שהבטיח לאביו שימשיך ללמוד, פנה אל הטכניון והתקבל ללימודים ללא בחינות על סמך התעודות שבידו ועברו בפוליטכניקום של מוסקבה. בחיפה פגש שוב את דוד לסקוב שלמד כבר בטכניון ובכדי לממן את לימודיו עבדה אשתו כעוזרת בית. אבא החליט לוותר על לימודים ולהיות פועל, כפי שאמר, "יש בארץ ישראל מספיק מהנדסים וצריך פועלים". בחיפה פגש את מיטיה קריצ'מן, ממייסדי אפיקים, שהקים את בית החרושת ללבידים "קלת אפיקים", ואחד מגיבוריו של הספר המרגש "הביתה", שאביו היה רופא השיניים של לנין. מיטיה, שגם הוא גורש לסיביר בגלל פעילות ציונית, שכנעו להגיע לאפיקים ששכנה אז בחצר כנרת. בחצר כינרת פגש את לילי בסביץ' ואחיה, שניהם מעירו של אבי. לילי בסביץ' הייתה פעילה ציונית בברית המועצות ולאחר מכן ממנהיגות תנועת הפועלות בארץ. לאחר שהצטרף לקבוצת אפיקים, נשלח לעבוד בהקמת תחנת הכוח בנהריים, שהייתה תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל. התחנה פעלה עד 1948, אז נכבשה ונהרסה ע"י הלגיון הירדני.

בגלל התנאים הקשים והחום הכבד, חלה בקדחת ונאלץ לעזוב. לאחר שקיבל מכתב מהוריו שביקשו ממנו עזרה כספית, נסע לבנימינה ועבד בייבוש ביצת כברה, במקום ששוכן היום קיבוץ מעגן מיכאל. "זאת הייתה עבודת פרך. צברתי סכום כסף ששלחתי להוריי. עד היום אינני יודע האם הגיע ליעדו. הסתובבתי בארץ כאדם בודד, חזרתי לעבוד בנהריים ושלחתי סכום נוסף להוריי. החלטתי לחיות בקיבוץ, צורת החיים מצאה חן בעיני. בשנת 1932 הגעתי לפלוגת הרצליה (שפיים)". פלוגת הרצליה (השם שפיים ניתן במועד מאוחר יותר) שכנה על גבעה סחופת רוח במקום שבו נמצאת היום משטרת גלילות בהרצליה הנמצאת ברחוב שפיים מספר 1.

בשנת  1936 החל "המרד הערבי הגדול" (1936-1939), שכלל השבתה של נמל יפו. כתוצאה מכך, ביקש וקיבל הישוב היהודי את האישור לבנות את הנמל "העברי הראשון", הוא נמל תל אביב. מכיוון שהאוניות לא יכלו לעגון ליד החוף, הורדה בתחילה הסחורה לסירות, ומשם נשאו אותה באמצעות סבלים שעמדו במים. אבי היה אחד מהסבלים. "כשהגיעה האונייה הראשונה, רקדנו בתוך המים כשהשקים על כתפנו". בשנת 1938 כחלק מהמרד הערבי, התחולל מאבק עם השכנים הערבים. במסגרת אותו מאבק הוטמנו מוקשים. באחד המקרים, עלתה משאית של שפיים ובה 25 עובדים על מוקש. אבי נפצע ושמיעתו נפגעה. חודשים לאחר מכן, עמד אבי לעלות על טנדר נוטרים יחד עם שלושה חברים. חבר צעיר בשם חובב מוגילביץ' בא אליו ואמר: "לך כבר יש שני ילדים אני אחליף אותך". הטנדר עלה על מוקש וארבעת החברים נהרגו. אלו היו הנופלים הראשונים של הישוב הצעיר.

כרטיס חבר בקיבוץ

בשנות המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הוגבלה כניסת יהודים לארץ. כתגובה התחיל הישוב היהודי לארגן את מבצע העפלה, שכונה גם "עלייה בלתי לגלית" ו/או "עלייה ב", שכלל בעיקר ספינות שנחתו בלילה בחופים. המעפילים הורדו על ידי התושבים בסביבה ואנשי פלמ"ח, ופוזרו במהירות בישובים בסביבה לפני הגיע הבריטים. אחד החופים החשובים היה חוף שפיים. חברי שפיים, ואבי ביניהם, היו נכנסים למים ונושאים את המעפילים על כפיים לחוף מבטחים. יש לציין, שמכל הספינות (11 במספר) שנחתו בחוף שפיים בין השנים 1938-1945, נתפסה רק אחת – "ברל כצלנסון", וגם זאת לאחר שרוב המעפילים כבר ירדו. בעקבות זאת, פוצצה יחידת פלמ"ח שיצאה משפיים את משטרת סידני עלי (אפולוניה). כתגובה, הטיל הצבא הבריטי מצור על שפיים. אלפי חיילים הקיפו את הישוב, כלאו את התושבים במכלאות תיל, וחיפשו נשק בלתי לגלי שהוסתר "בסליקים". שום סליק לא התגלה. אבי, שהיה בנאי, היה בין בוני הסליקים שדבר קיומם היה ידוע למספר קטן של שומרי סוד. באחד הימים חלה אבי וקדח מחום. איסר הראל, ראש השב"כ והמוסד בהמשך שהיה חבר שפיים, ישב ליד מיטתו ולא הניח לאף אחד להיכנס, פן יפלוט את הסוד השמור.

בשנת 1946 לערך, רצה אבי להתגייס לפלמ"ח. נפגש הוא עם יגאל אלון, שהיה אז מפקד הפלמ"ח, במשרדו בת"א והעלה את בקשתו. אלון דחה את בקשתו בזלזול מסוים: "בגילך אני יכול לקבל שני צעירים". אלון היה אז בן 28 ואבי שהיה אז בן 41 נראה לו כנראה "כזקן מאוד" (זוכרים את המהפכנית הרוסייה "הזקנה" שהייתה בת 43?). לאחר קום המדינה, כצו השעה, הוקמו ישובים חדשים רבים. בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, מתוך תחושת שליחות, הלך אבי לעזור בבניית ישובים חדשים והיה מזכיר בקיבוצים גדות, שאז עדיין נקרא "משמר הירדן", בגליל ורגבים בשומרון. בחודשי החורף, בהגיעו מהגליל, הביא איתו זר כלניות בשלל צבעים. אצלנו בשרון, הכרנו רק את הצבע האדום, ועזריה אלון עדיין לא אמר שאסור לקטוף את פרחי הבר.

עד יומו האחרון, בגיל 91, המשיך להיות פועל ובנאי, חובב ספר ומוזיקה, ומעל הכל אדם.

אליהו בריליאנט

הזוית האישית

אליעזר ברילאנט השתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדו אורי דוד בבית הספר ויצמן בבית יהושע, התש"ף.

אליעזר תרם סיפור נוסף למאגר, לקריאתו לחצו כאן