מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיירה קטנה דבט בנקר במחוז גונדר שבאתיופיה, בתאריך 14.2.1968. אני זוכרת בית חם עם הרבה ילדים. אנחנו כילדים היינו חברים טובים של ההורים שלנו והייתה המון שמחה בבית.  היינו ישנים חמישה אחים ביחד על מיטה גדולה. הילדים הגדולים דאגו מאוד לאחים הקטנים ועזרו הרבה במטלות הבית. הורי היו אנשים בעלי אמצעים ולא היה חסר דבר בבית. זכורים לי חצר הבית, הרפת, העדר והסוסים.

 

בגיל שבע התחלתי ללמוד בכיתה א'. היות ואחותי הגדולה למדה הוראה והייתה צריכה ללכת לעבוד במקום יותר רחוק מהבית, היא לקחה אותי תחת חסותה והתחלתי ללמוד איתה שם. הייתי כמו בת בשבילה, גם לאחר שהתחתנה.

 

עליתי לארץ בשנת 1984. הייתי אז עוד נערה צעירה בת 15, ללא משפחתי. עליתי עם בני-דודים לאחר ויכוחים מרדניים עם הורי שלא הסכימו שאעלה לארץ לבד. הם חששו מהסכנות שבדרך. התעקשתי איתם ולא הלכתי לבית הספר במשך שלושה חודשים. כל חברי עזבו את  בתי הספר  ויצאו לסודן בדרכם לארץ ישראל. הורי נכנעו  ואפשרו לי ולאחותי לצאת לסודן. אבי מכר שני כבשים כדי שיהיה לנו כסף ואוכל לדרך. אבי מסר אותנו לידי בני-דודים שיצאו לדרך עם בני משפחתם.

 

היינו קבוצה של כ-200 איש, נשים, גברים, זקנים וילדים. הלכנו ברגל במסע ארוך מאוד, קשה ומסוכן, שכלל הליכה של חודש וחצי ברגל. בלילה הלכנו וביום הסתתרנו מפני השלטונות. יום וחצי לפני שהגענו לסודן, מורי הדרך שליוו אותם עזבו ליד הגבול בטענה שהם הגיעו כבר לסודן. לפתע הופיעו חמישה גברים עם נשק ושדדו אותם. הם לקחו כסף, אוכל, זהב, תכשיטים, שפכו להם את המים והחזירו אותם חזרה לכיוון שממנו באו. היינו מיואשים ועייפים וכל אחד ניסה לשרוד. בינתיים, אחותי התקדמה בזמן שאני עזרתי לסבתא של דוד שלי שהתעלפה לאחר כל העינויים שעברה. אחותי התקדמה ואני לא ידעתי… המשכתי לחפש אותה ולבסוף התייאשתי. קיוויתי שאמצא אותה מתישהו… פתאום הגיעו אלינו חמש משאיות וכמה אנשים החלו להכניס אותנו אליהם בלי ידיעה לאן אנו נוסעים ומתי נגיע. מרוב שהיו המון אנשים בתוך המשאיות, בגלל הצפיפות והחנק מתו שלושה ילדים.

 

כאשר הגענו למקומנו נודע לנו שהגענו לאשקלון. האנשים שהסיעו אותנו במשאית אמרו לנו להתייצב בצד אחד. הופרדנו לשתיים: אלו שבאו בלי הורים ואלו שבאו עם הוריהם. ואז זה קרה… פגשתי את אחותי.

 

כנראה שעלינו על אותה המשאית. 

 

 

ספיר, בתה של רחל תשלה: 

עבודה זו מוקדשת למשפחתי האהובה. נהניתי מאוד ללמוד ולהכיר את המולדת המשפחתית, לגלות איפה אמא חונכה וללמוד על המסורות השונות באתיופיה. הורי היקרים, הייתי יותר שמחה אם הייתם נוהגים לספר לי הרבה יותר ממה שאתם מספרים:  לספר דברים מצחיקים שקרו לכם או עצובים .מגיע לי לדעת את מקור משפחתי והדברים שעברו עליהם הן במובן הטוב והן במובן הרע.