מאגר סיפורי מורשת

שמי משה שמש נולדתי בתימן בתאריך 26.11.1945

מתימן אין לי הרבה זיכרונות כיון שהייתי בן 3 כשעלינו ארצה. 

מסיפורי המשפחה, אני יודע שהחיים בתימן היו קשים. הערבים רדפו את היהודים. כשהגיעו שליחים מארץ ישראל לשכנע את רבני הקהילה לעלות לארץ ישראל נפתח פתח לארץ ישראל. היו שהצליחו למכור את הבית ומי שלא הצליח לקח בתוך שקית או בתוך שמיכות גדולות דברי ערך והחלו לצעוד לכיון צפון תימן לכיוון העיר עדן שם שלטו הבריטים.

הדרך לעדן הייתה קשה. בדרך צעדו מי ברגל מי חמורים ומי על טנדרים עמוסים לעייפה. המסע היה קשה. בדרך אנשים נפטרו (בניהם הסבתות שלי). ההורים קברו את המתים בדרך, לא ישבו שבעה והמשיכו את המסע לכיון עדן. בעדן חיכו אנשי הקליטה מישראל שהעלו את האנשים למטוסים.

לפני העליה למטוסים רימו את האנשים ואמרו להם לזרוק כל מה שיש להם כי המטוס לא יוכל להמריא. לקחו להם דברי ערך כסף וזהב, את המעט שהם הצליחו להביא עמם במסע המפרך. כשהמטוס המריא היהודים חשבו שהמטוסים נשרים לכן קוראים לעלית תימן "כנפי נשרים".

מבצע על כנפי נשרים: "מבצע על כנפי נשרים הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך פסוק ד' בפרק י"ט שבספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים‏ וכן מבצע ביאת המשיח.‏"

אבי מספר לי על התפילות לגשם

הייתה בצורת קשה. המוסלמים ידעו שיש ליהודים כוח בתפילה לכן פנה המלך לרבני הקהילה וביקש שיתפללו ולא יפסיקו עד שירד גשם. היהודים התפללו בבתי כנסת לאחר מכן הלכו לבית הקברות היהודי יחד עם הילדים הקטנים לקברות הצדיקים ושם התפללו בבכי ובתחנון לריבונו של עולם. לעת ערב השמים התעננו והחל לרדת גשם.

אבי מספר לי כיצד ניצלו היהודים משחיטה?

בשנות 43 או 44 בן המלך עזב את תימן למסע. הפורעים המוסלמים הרגו את המלך ונתנו אולטימטום ליהודים שבערב שבת יבואו וישחטו את היהודים. היהודים התכנסו בבתי כנסת והחלו לבכות ולשפוך את ליבם לפני ריבונו של עולם הם לא יצאו מבתי הכנסת מהפחד שיהרגו אותם. אחד המוסלמים שמקורב לבית המלוכה עלה על גבעה, הדליק מדורה והיה צועק "בן האימם הגיע". והפלא שבן המלך באמת היה בדרכו בחזרה לעיר. הפורעים נבהלו וברחו. כשהגיע בן המלך ושמע מה שעשו לאבא שלו ומה שרצו לעשות ליהודים הוציא להורג את המורדים.

החיים בארץ

עליתי לארץ בגיל 3 הגענו למחנה "עין שמר" גרנו באוהלים קיבלנו מיטות מתקפלות ומזרני קש בחום המזרנים היו חממה לכינים היינו צריכים לאוורר ולנקות את המזרנים. במחנה עולים חילקו מים ואוכל לפי מספר הנפשות שגרו באוהל.

לאחר חודש העבירו אותנו לירושלים לכפר ערבי בשם לפתה וקיבלנו בית בלי חלונות ודלתות. אבי בנה חלונות מפח ואילתר דלתות לפתחים. קיבלנו תלושי מזון איתם היינו קונים במכולת או בחנות קיבלנו אוכל לפי תלושים. בגיל 4 וחצי הלכתי לגן ילדים. בליל שבת נכנסו לתוך החצר ערבים, הורידו כביסה מהחבל נכנסו למטבח שהיה בחוץ ולקחו אוכל. אבא שלי שמע את הרעש ויצא החוצה ברגע שהוא תפס את אחד הגנבים השני ירה באבי וברח. אבי נפצע ואושפז בבית חולים לאחר שיצא אבי מבית החולים פחדנו להמשיך לגור שם וביקשנו לעבור למקום אחר. מכל המקומות שהציעו לאבי בחר בגבעת אולגה מפני שכאן היו לנו קרובי משפחה.

משנת 1954 ועד היום אנחנו גרים בגבעת אולגה. אני נשלחתי ללמוד בבית ספר שילה שהיה צמוד לבית ספר עמי שב. במרכז בית הספר היה חדר אוכל בו אכלו ילדים מעוטי יכולת אנחנו היינו מתנדבים לעבוד במטבח לנקות ולהכין את חדר האוכל לארוחה וכך נהנינו לאכול בחינם. את הפירות היה קשה להשיג ורק לעיתים קרובות קיבלנו חצי תפוח. עבודה לא היתה ואבא שלי היה מקבל תשלום עבור 10 ימים בחודש והיה צריך לחפש מקומות עבודה ללא ידיעת לישכת עבודה כדי לפרנס את המשפחה אנחנו הילדים לא יכלנו לבקש משהו מיוחד מההורים כי לא היה להם לתת.

בכיתה ז' יצאתי לעבוד כמגיש לטייחים כדי שיהיה לי כסף לטיול שנתי. היינו אוספים בקבוקי נחושת מוכרים אותם ובכסף קנינו ממתקים ונכנסנו לסרטים. הכבוד שנתנו הילדים להורים ולאנשים מבוגרים היה ללא עוררין כי כך חונכנו.

לאחר סיום כיתה ח' נרשמתי לקיבוץ. הייתי בקיבוץ 3 שנים שם הקיבוץ "קבוצת שילר" שם למדתי כתות ט' ו- י'. בבוקר למדנו ואחרי הצהריים הלכנו לעבודה. חלק עבדו במטעים או בלול או ברפת בעבודות שונות. בערב הינו מתכנסים ורוקדים. אחרי 3 שנים יצאתי, עזבתי את הקיבוץ וחזרתי הביתה לטפל באבי שהתעוור.

משה שמש, השתתף השנה, תשע"ד, בתכנית הקשר הרב דורי – מדור לדור, בבית ספר "השחף" בהנחייתה של המורה ליאת מורבסקי.