מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית לירז, סבתא של נועם המתוקה בת ה 11 וחצי. נולדתי בשנת  1955 בטבריה עיר הכינרת.

הוריי ילידי רומניה. ברומניה, אבי דן לזרוביץ',  שירת כמדריך בתנועת "גורדוניה" הציונית, אשר פעלה בסתר לגיוס יהודים לעלייה. אמא הייתה בקבוצה ציונית שפעלה אף היא לעלות  לפלשתינה.

בשנת 1946 – האנייה של אבא "מקס נורדאו" שתוכננה לעלייה בלתי לגאלית, של 600 יהודים, איכלסה 1,800 יהודים חדורי מוטבציה לעלות ארצה ויהי מה. למרבה הצער,  האוניה נתפסה ע"י האנגלים, והנוסעים נכלאו בבית המעצר בעתלית, שם נאלצו לעשות עבודות שירות.

שנתיים אחרי, אמא והנוסעים באנייה "מדינת היהודים" , נתפסו אף הם ע"י האנגלים, הוגלו לקפריסין, ומשם שוחררו לקיבוץ יד מרדכי, בו התחנכה על ברכי תנועת השומר הצעיר, ציונות וערכי מולדת.

דף המעפיל במחנה המעצר עתלית

הוריי הכירו בחיפה, שם עבדה אמא כמבשלת ומלצרית במסעדת הפועלים, ואבא שעבד כפועל בניין בין רבים וטובים שבנו עיר לתפארת, הגיע כל צהרים לאכול שם. הוריי נישאו באהבה ועברו לגור בטבריה.  אבי פתח חנות רהיטים מהראשונות בעיר, לאחר מכן פתחו מסעדה אשר אירחה את כל בעלי העסקים והצוותים באזור, היחידה למעשה, שהגישה גם מאכלי אשכנז כמו גפילטע פיש, רגל קרושה להנאתם הרבה של הסועדים.

הילדות שלי בטבריה הייתה נהדרת. ילדי הכיתה שרובם היו בני טבריה של ארבעה דורות ויותר, דיברו בעברית מתובלת, ערבית טבריינית, וזאת מכיוון שגרו בשכנות טובה עם ערבים תושבי טבריה. אני, האשכנזייה היחידה בכיתה, למדתי מהר מאוד את גלגולי הלשון המיוחדים התאקלמתי והפכתי להיות טבריינית מן המניין.

לימים, התארחתי רבות אצל חברותיי לכיתה, התאהבתי בבישולים הפיקנטיים שאת רובם למדו הסבתות מהשכנים, בטבריה העתיקה. מעדנים שאין דומה ושווה להם. מדרוטה – חצילים עם חומוס, טבולה – בורגול עם פטרוזיליה ועגבניות, דגים בפלפל ושום… ועוד כאלה מטעעמים. עשינו "החלפות", אמא הטמיעה את מאכלי אשכנז, הטבריינים לימדו אותנו לבשל מאכלים משלהם  –  ואני הרווחתי. עד היום אני מבשלת באהבה את אלה ואלה. כשקצת גדלנו, נהגנו אחרי הלימודים, ללכת ברגל בירידות התלולות של טבריה, לקפוץ לכינרת להשתעשע, לשחות, לקיים תחרויות כשאנחנו צוחקים ומאושרים  מכל רגע. כולנו שחיינים מגיל חמש, חבורת ילדים, ללא מבוגר אחראי, למדנו להיזהר ולהישמר ולפעול באחריות.

כשהגעתי לגיל 10, התגייסתי לתנועת הצופים. כן כן. התגייסתי. זוכרת עצמי "חיילת" ממש. במלוא הרצינות והאחריות, עם שק ציונות, אהבה וכבוד שהטמיעו בי הוריי, עם חיוך תמידי ודחף נתינה וחיבוק, נשאבתי לערכי הצופים בהנאה ואמונה שלמה, שעלי להעביר הלאה את ערכי אהבת המולדת ובעיקר "ואהבת לרעך כמוך". לאחר שנים של תרגילי סדר ("עמוד נוח" "עמוד דום" "לימין שור" ) שירי מולדת, אימוני שדה, טיולי טבע ועוד פעילויות, הפכתי מדריכה גאה. השקעתי שעות. אספתי את כל כישוריי וניסיוני, והשקעתי בהכנת מערכים מסודרים, ממציאה תחרויות ומשחקים, מעורבת בחייהם האישיים של חניכיי, מסייעת בשיעורי הבית, מייעצת, מחבקת ומבקרת בבתים להכיר אורח חייהם. כל כך בהנאה וסיפוק. אני זוכרת שבמחנות הקיץ, שרנו בקולי קולות את ההמנון הקבוע: "ילדי טבריה אנו, ידוע לכולם, כי בלעדינו אנו – לא יתקיים עולם לם לם"…הייתה לנו גאוות יחידה. בכל ג'מבורי ארצי, הקמנו את האוהלים הכי מקושטים, בנינו מסנדות וחבלים את המגדלים הכי מתוחכמים וצרחנו את שירי ההווי והגאווה בקולי קולות. לא הייתה קיימת אפשרות שאנחנו לא מקום ראשון. אין ואין דבר כזה. גדלתי וצמחתי על החינוך והתמיכה שחיבקו אותי הוריי, על ההקפדה על נימוס, אדיבות והדרת פני זקן, במקביל ספגתי ולמדתי בתנועת הצופים – דרך ארץ ומולדת, ידיעת הארץ, טבע ומחנאות, עזרה לזולת, הקשבה ותמיכה. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. כל הפעולות, המחנות, והטקסים הליליים עם כתובות האש, האחריות והגאווה, התעצומות האלה שסמכו עלינו. בלי מחשבים, בלי פייסבוק, והעולם היה מלא לנו. מלא כל טוב. והנפש מלאה. חברות זו חברות. ואם יש משימה, אז מתאמצים עליה יחדיו. בכל הכוח והחשיבה. במקביל רקדתי בלט עם מורה מגרמניה, שהקפידה על משמעת שלא הכרנו. הופענו בבתי אבות לקול תשואות רמות, וזה אימן אותי להופיע בפני קהל.

את כל אלה לקחתי איתי, יחד עם שני ילדיי ענבל וגל, לשלוש פעמים שליחות נפלאה באמריקה. מוניתי ראש משלחת  "הנוער והחלוץ" במחנה קיץ יהודי "קאמפ רמה", ביערות ניו יורק. נשלחנו ללמד יהודים אמריקאים את ישראל : אהבת הארץ, פולקלור, חגים, ימי זיכרון, ריקודי עם, עברית ועוד. השקענו, תכננו ויישמנו ימי ישראל, טקסים, הצגות, מקהלה ועוד. חוויית עולם ! הפקתי עיתון יומי שם סיפרתי ועדכנתי על פעילויות יפות שנעשו. ילדיי ענבל אמא של נועם וגל, השתלבו בין הילדים, חוו את הפעילות והחברה וספגו את השפה האנגלית בהצלחה.

25 שנה, הייתי מנהלת יח"צ, הדרכה ואיכות שירות  במלונות נופש, שם בנינו תכניות וסדנאות בהן השתלבתי כמרצה ומדריכה ומנהלת תפעול. עבדתי ימים כלילות להביא לאורחינו את האירוח הטוב ביותר, חוויתי ומפנק ובמקביל, לחנוך את הצוות לצמיחה ומקצוענות.

לימים, כשלימדתי במכללת רימונים למלונאות, טסתי פעמיים לבלרוס, קזחסטן ואוזבקיסטן. ראיינתי מועמדים לעלייה המעוניינים ללמוד תחומי מלונאות כגון משק, טבחות, קונדיטאות, כשלצדי מתרגמת קבועה. התארחנו בקהילה היהודית, וטיילנו בבתי כנסת ומרכזי פעילות בקור של מינוס 10 מעלות ונהנינו מכל רגע. התרגשנו, שמענו סיפורים, סיפרנו על ישראל, אין מילים לתאר את תחושת השליחות המעצימה הזו.

השילוב הזה של חינוך הוריי, טבריה והילדות באווירה המיוחדת,  נוף הכינרת, שבט כינרת שצמחתי עליו, אין ספק שהם הם שבנו אותי ושמו לי שמש בכיסים. ונועם נכדתי האהובה,  שהיינו מאוהבות מינקותה, היום היא לי נפש תאומה. כמעט בת 12, עם יכולת אהבה ונתינה, ילדה ערכית וטובת לב, מנומסת ואדיבה. קוראת נפש האדם, שכלתנית, דעתנית, מלאה כל טוב. מסייעת בעדי בעסק נהדר שפתחתי לפני שנתיים, שיווק מוצרי בריאות ויופי בהשראת האלוורה. היא לומדת את המוצרים ופעילותם, מזכירה לי, מעודדת, מתעניינת ודוחפת.

הזוית האישית

סבתא נורית: נועם אהובתי. טונות של נועם יש בה. תודה ענקית לרונית היקרה, יועצת בית הספר ולבי"ס רעות על תכנית מבורכת שכזו.