מאגר סיפורי מורשת

הוריי הם יהודית ויוסף.  אבי הינו הנכד של הצדיק  יצחק חי בוקובזה, שכתב הרבה ספרים ביניהם  כתב את הספר "בית הלחמי".

אני בת שלישית למשפחה המונה אחד עשר אחים.  שניים מהם נפטרו לצערי, עוד בטוניס ואח נוסף נפטר בארץ. היום אנו חמש בנות ושלושה בנים.

אמי  הייתה תופרת קפטנים וכל מיני בגדים שסמלו את הלבוש  בטוניס ואבי היה מוכר אותם.  באותה תקופה

צרפת שלטה על טוניס. ואבא נלקח לעבודת פרך אצל הגרמנים למשך חצי שנה כדי להכין פסי רכבת.

אני  הייתי אז תינוקת, נדדנו ממקום למקום כי פצצו לנו את הבית, ונשארנו ללא קורת גג.עברנו אצל אחת הדודות שנהגה לארח תמיד המון אנשים וביניהם היינו גם אנחנו.  כאשר נגמרה המלחמה, נולד לי אח וזה היה בדיוק בשנת 1948 מעט לאחר  שהוקמה מדינת ישראל ולכן קראו לו "הרצל".

יום אחד אבא שוחח עם אמא שהוא רוצה מאוד לעלות לארץ ישראל, שמענו שאמא מעדיפה להישאר בטוניס, למרות הזכרונות הלא טובים שהיו לנו שם, של מעשי התעללות והשפלות קשות שעברנו.

אני זוכרת שהלכתי עם אבי לסוכנות היהודית לבקש את עזרתם לעלות לארץ ישראל. מדינת ישראל הייתה אז מדינה ענייה ולכן לא הסכימו לתת אישורי עליה עבור כל בני המשפחה שתוכל לעלות יחד. אלא לשלושה ילדים בלבד.אני, אחותי הגדולה ואחי.

עלינו לארץ במסגרת עליית הנוער . אני הייתי אז בת עשר בלבד, תחילה נסענו  לצרפת  במשך לילה אחד של נסיעה. כשהגענו היינו שם  בערך שלושים ילדים,שהינו  בתוך וילה שריכזה את הקבוצה שמתכוננת לעלות לישראל.. בוילה התחילו ללמד אותנו  עברית על מנת להקל עלינו את ההתאקלמות שלנו בארץ,ושנכיר כבר את השפה המדוברת בארץ.  בוילה הזאת היינו שנה וחצי ובשנת 1953 עלינו לארץ ישראל.

הגענו לרמת הדסה . כל ילד עבר שם מבחן, ובהתאם לרמה הפרידו וחילקו את הילדים לקבוצות. כיוון שאנו היינו אחים לא רצינו להיפרד ועוד ועיקר שאמא ביקשה מאיתנו בכל תוקף שלא ניפרד לעולם, החזקנו את הידיים אחד של השני חזק והתעקשנו שאנו לא נפרדים! וכך היה.. לא היתה ברירה והשאירו אותנו יחד ב"ה.

אנחנו  היינו מעשרת  הילדים הראשונים בפנימייה שנמצאת בניר עציון.  היה כיף ויפה שם. עבדנו שלוש שעות בקיבוץ כדי לשלם את המחייה וגם כדי להתחנך לעבודה. עבדנו בקטיף בננות  ובגן הירק . למדנו  חמש שעות ביום. חדר האוכל המשותף  היה יפה וקיבלנו אוכל טוב. בזמני החופשי הייתי אוהבת לשהות בהרים כי אהבתי מאוד טבע ופרחים.

לילה אחד קרה לי דבר מאוד מעניין, חלמתי חלום בו זקן רץ אחרי. כך קרה גם בלילה שלאחריו. בלילה השלישי שוב הופיע אותו חלום, ובנוסף חלמתי בלילה השלישי שאני מגיעה למקום שאני לא מכירה ותוך כדי ריצה נכנסתי לתוך חבית. כשיצאתי, הופיע הזקן מולי. הזקן היה יפה תואר ומיוחד מאוד, הוא אמר לי: " אני אליהו הנביא, באתי לבשר לך שהורייך הגיעו לארץ ישראל". התעוררתי מיד מהחלום המוזר וחשבתי עליו המון. באותו היום ממש, אכן אבי הגיע ולקח אותנו למקום בו הוריי שהו ביקנעם.

המצב הכלכלי בארץ היה קשה וכך היה גם בבית. כמעט ולא היה אוכל והחיים לא היו פשוטים בכלל. בעקבות כך, דיברנו עם ההורים שלנו והצענו להם, שאולי כדאי שבמצב כזה נחזור להיות בפנימייה עד שנסיים את הלימודים בביה"ס. כי כך לפחות אנחנו גדלים עם אוכל ותנאים טובים. ואמנם כך היה, שיכנענו אותם וחזרנו לפנימיה. ומידי פעם היינו חוזרים הבייתה לחופשות קצרות.

כשסיימתי את לימודיי התיכון יצאתי לשוק העבודה. התחלתי לעבוד כעוזרת לגננת בחיפה ממש על הר הכרמל. שם הכרתי משפחה מאוד עשירה, אם המשפחה חיפשה מישהי שתטפל בילדיה הקטנים. ובתמורה היא הציעה חדר וחמישים לירות לחודש. ההצעה התאימה לי מאוד והסכמתי לה.

באחד הימים נכנסתי למספרה,ראיתי שם  עיתון צרפתי וכיוון שידעתי צרפתית לקחתי וקראתי בו. בעיתון הופיעו מכתבים שאנשים פירסמו. מכתב אחד מבין המכתבים עניין אותי במיוחד. לימים, היה זה מכתבו של בעלי. כך בעצם הכרתי אותו.

בעלי אונרה, הגיע לארץ בשנת 1991 מצרפת ושנה לאחר מכן, בשנת 1962 התחתנו באחד ממועדוני הנוער הנמצאים ביקנעם. אמא שלי בישלה את כל האוכל עבור החתונה. גרנו גם אנו ביקנעם קרוב לבית הוריי בדירה שקבלנו מעמידר, בעלי עבד ב"סולתם", באותה תקופה הם הכינו במפעל נשק, שאותו היו שולחים לאירן דרך הים, באוניות שהפליגו מאילת.

באחת הפעמים בעלי  ירד  עם אחת המשלחות לאילת. היה זה מספר חודשים לאחר החתונה שלנו.בעלי  התאהב במקום וביקש ממני לבוא לגור באילת. הסכמתי, החזרנו את הדירה לעמידר  ועברנו לאילת, גרנו בשכונת ה"סינג סין".

נולדו לנו שלושה ילדים: סטפן, ארנולד ומריאן. את כולם ילדתי בצריף שהיה נקרא בית החולים. בעלי עבד בנמל אילת, אולם נתקלנו בקשיים כלכליים, עברנו ימים לא פשוטים והפרנסה הייתה בקושי. בעקבות המצב החלטנו לעבור לגור בצרפת. שם עבדתי בעירייה ונולדו לנו עוד  שני ילדים: יגאל ואוראליה.  כשהילדים גדלו והגיעו לגיל ארבע עשרה, חששנו מהתבוללות של ילדינו עם הגויים  והחלטנו לשלוח  אותם לארץ. לפנימייה הנמצאת בנהלל.

 ילדיי שרתו כולם בצה"ל. וכשהגיע הזמן שכל ילדיי כבר היו בארץ, החלטנו אני ובעלי לשוב ארצה. היה זה בשנת 1997. בעלי נשאר עוד שנה וחצי בצרפת על מנת לסגור את כל העסקים, ולאחר מכן גם הוא עלה ארצה- לאילת. אני עבדתי כחדרנית במלון קיסר והתקדמתי עם הזמן- עד שנהייתי מנהלת משק.

בגיל 59 יצאתי לפנסיה והיום אני שותפה במתנ"ס. אוהבת לצחוק ובעיקר להצחיק, לומדת להנאתי ספרדית ואנגלית ומשתתפת בחוגי ספורט. אני שרה במקהלה, מציירת ובעיקר דואגת להיות פעילה!

ב"ה אני סבתא ל- 15 נכדים מקסימים ואפילו יש כבר נין אחד ועוד אחד בדרך בעזרת ה'.