מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דב לוקס. נולדתי בשוויץ בשנת 1931.

הורי היו יהודיים ציונים והשתתפו בהקמת מקהלה יהודית בשם "הזמיר" והקמת קבוצת כדורגל יהודית. לא היו הרבה יהודים בשווץ. בשוויץ יש שלוש שפות רשמיות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. אני שולט בשלושתם בנוסף לאנגלית ולעברית.

שוויץ היא מדינה ניטרלית, ולכן לא הייתה בה מלחמה כבר 300 שנה. אני ואחי היינו אנטי יהודיים בניגוד להורינו. עד מלחמת השחרור לא שמעתי על משהו שקוראים לו ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה היו בשוויץ מחנות פליטים ליהודים שעזרו להם בבריחתם מהנאצים. ב-1948, במלחמת השחרור, קראו ליהודי הגולה לעזור במלחמה. אבי היה בין המתנדבים והתייצב בלשכת גיוס. לא הייתה בשוויץ לשכת גיוס עקב חוק שאסר על חייל שוויצרי להילחם בצבא זר. החוק הזה קיים עד היום. לכן, אבי שט באנייה עד לצרפת בשביל להתגייס.

קיבלו אותו כנהג אמבולנס עם הכשרה פרמדיקלית למרות היותו בן 46. הוא השתתף בשחרור חיפה, עכו, נצרת, צפת ומערכות הגליל. בסוף המלחמה הוא השתחרר. אבי חזר לצרפת ומצא בא עבודה. היה לנו התייעצות לגבי העברת שאר המשפחה לצרפת. נסעתי לבדי בשביל לפגוש את אבי בצרפת בשביל להתייעץ אתו בנוגע לעתידי. הוצע לנסוע לארץ ישראל ולראות אם הקיבוצים שם מוצאים חן בעיני. הקשבתי לאבי והחלטתי לבוא לראות את ישראל. האחים והאחיות הגדולים שלי נשארו בשוויץ, והקטנה נשארה עם הוריה בצרפת.

הנקודה הזאת הייתה נקודת זינוק לחיים עצמאיים. עליתי על האנייה לארץ, שם פגשתי גרעיני חלוצים. הם שאלו אותי לאן אני הולך. הם הציעו לי לבוא איתם לקיבוץ הגושרים בגליל. זהו קיבוץ שהיה כבר קיים כמה שנים, עם בתים, רפת, לול, שדות ועוד…

קבוצה אחרת הציעה לי לבוא איתם לקיבוץ רגבים, שעלה על הקרקע לפני כמה שבועות. שאלתי מה היתרונות של הקיבוץ. אמרו לי שאין בו כלום. הם רק קיבלו אוהלים וכלי עבודה, וניסו לבנות איתם קיבוץ. החלטתי לבוא ולהקים את קיבוץ רגבים (קיבוץ של צפון אפריקאים וגרעין איטלקי). הבאתי איתי מזוודה עם המון בגדים מהבית. כשהגעתי לקיבוץ ביקשו ממני לתת את המזוודה ולחלק אותה לכולם. אני הסכמתי וכמובן שקיבלתי גם בגדים של הקיבוץ. באותו הזמן לא ידעתי מילה בעברית וניסיתי להתאקלם עם הזמן.

הקיבוצים בארץ נוצרו בשביל ליישב אותה ולהתפתח עם הזמן. בישראל נולדו אנשים גאים שהגנו על עצמם ובטחו יותר בעצמם להבדיל מהיהודיים בגולה. האנשים שהגיעו לארץ לא רצו להמשיך לחיות כמו שחיו בגולה, אלא רצו שיהיה להם בית קבוע לכל חייהם. זוהי  הייתה תחילת ההתיישבות. היו שלושה סוגים של מתיישבים : מושב, מושב שיתופי וקיבוץ. בבסיס של שלושת הדברים הללו יש אידיאולוגיה שונה. המושב זה כפר של איכרים, אנשים עובדים, כל אחד לעצמו, הוא על בסיס פרטי. במושב השיתופי יש דברים משותפים, למשל, במקום המון רפתות קטנות, יש רפת גדולה. כלומר, העבודה והייצור הם משותפים. לקיבוץ יש אידאולוגיה סוציאליסטית –  זאת אומרת שיש שוויון בין כל האזרחים, יש שיתוף במסגרת החיים ובייצור. בקיבוץ יש שוויון. הוא ארגון שיתופי והוא נותן לכל אחד את מה שהוא צריך.

הקיבוץ מנוהל על ידי כלל החברים. בקיבוץ מתקיימת דמוקרטיה ישירה – כלומר החברים הם המחליטים מה יקרה בקיבוץ באסיפה כללית. אותן האספות בוחרות אילו מוסדות להקים בקיבוץ. לכל קיבוץ הייתה אידאולוגיה שונה, קיבוץ אחד היה דתי, אחר חילוני, אחר קיבוץ שמאלני (מפ"מ). מוסדות המדינה והמפלגות קיימו תנועות נוער גם בארץ וגם מחוץ לה במטרה לארגן גרעינים להתיישבות קיבוצית.

אני למדתי כיצד לעבוד בשדה, בנגרייה, בבניין ובכל מקום אחר שבו היו צריכים אותי. אני ארגנתי את החגים והתרבות בקיבוץ. הייתי גם חבר בוועדת הבריאות. הייתי אפילו סדרן עבודה. אם היה עבודה חשובה לקיבוץ שאחד ממפעליה היה חסר, היו מבקשים ממישהו אחר שימלא את מקומו זמנית. דוגמא טובה היא המשמש, כידוע המשמש מבשיל בצורה מאוד מהירה ואם אתה לא קוטף אותו בדיוק בזמן אתה מפספס את העונה. לכן, ברגע שהמשמשים היו בשלים סגרו את כל מה שיכלו, במטרה להביא כמה שיותר עובדים שיעזרו בקטיפה. כולם בקיבוץ חברים של כולם. בקיבוץ היה בידור פרטי. היה לנו סרט קולנוע שהופעל בצורה ידנית בחדר אוכל.

התחתנתי בגיל 20 עם בחורה בת 19, זו הייתה הבחורה הראשונה שהכרתי בחיים. היא הייתה גם תושבת הקיבוץ. אחרי 4 שנים נולד לנו בן אך התגרשנו שלוש שנים אחר כך. לאחר מכן התחתנתי בפעם השנייה עם רינה שגם הייתה חברת הקיבוץ והיינו נשואים 55 שנים. נולדו לנו שתי בנות. כל יום שבת הייתה הצגת תיאטרון רדיופונית. פעם בשנה הייתה חופשה של עשרה ימים עם תקציב זעום. בחופשה הזאת הייתי נוסע להורי בירושלים, אך אף פעם לא נסענו לחול מפני שלא היה מספיק כסף. המצב הכלכלי של הקיבוץ הלך והשתפר עם השנים. בנינו צריפים ובתים, ורמת החיים עלתה.

כיום אני בן 87, אב לשתי בנות ובן וסבא לשבעה נכדים. בנוסף, אני סבא רבא לנין ראשון. התקופה שלי בקיבוץ הייתה התקופה היפה והטובה בחיי.

הזוית האישית

רון: היה לי כיף מאוד לעבוד עם דב. למדתי המון דברים שלא ידעתי לפני כן.