מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה, נולדתי בתאריך 22.05.1948  בישוב קטן בצפון מערב רומניה. נולדתי בשם אוליז שי כבת בכורה לזוג ניצולי שואה. בזמנו בחו"ל לכל הילדים היהודים היו נותנים גם שמות עבריים ושמי בעברית היה רחל טובה. הוריי, אבא שי ארנו (מאיר) נולד בתאריך 05.06.1920 ונפטר בתאריך 24.08.1977. אמי שי (שטייברגר) בלנקה (ברכה) נולדה בתאריך 12.09.1922 ונפטרה בתאריך 24.01.1988. לאבי היו שני אחים ולאמי היו שישה אחים. שנה אחרי שנולדתי נולדה לי אחות בתאריך 28.05.1949 בשם קוטי (חיה אהובה).

עם אמי ואחותי

ילדותי

עד גיל ארבע הייתי בבית עם ההורים ועם אחותי. מגיל 4 עד 6 הייתי בגן ילדים, מגיל 7 עד גיל 14 למדתי בבית ספר יסודי. מגיל 14 עד גיל 16 למדתי בבית ספר תיכון באופן חלקי ברומניה – מכיוון שבתאריך 23.10.1964 עליתי לארץ והמשכתי את בית ספר התיכון בארץ. המשחקים ששיחקנו בהם היו גומי, קלאס, בובות, כדורים ומשחקי חברה. את משחקי החברה היינו יוצרים בעצמנו בגלל שלא היו משחקי קופסה. מגיל צעיר היינו סורגים ורוקמים מפיות. היינו תופרים בגדים לבובות ולפעמים היינו עושים בובות מקלח תירס. כל הילדים של השכונה היו משחקים הרבה בחוץ ביחד: תופסת, מחבואים ובחורף מזחלות.

המזון שאכלנו בילדות

בעקרון גדלתי על אוכל טרי ואורגני. את כל המאכלים היינו מגדלים בגינה שלנו לפי עונות. ביצים ועופות היו גדלים בחצר חופשי, בשר בקר היינו קונים בקצביה שהייתה בישוב. היינו מבשלים את האוכל כל יום טרי מכיוון שלא היה לנו מקרר. המאכלים שבישלנו היו בסגנון הונגרי: מרק עוף, מרק ירקות, מרק שעועית, גולש הונגרי, צלי עוף, חמין, בלינצ'ס, סופגניות, פנקייקים, פסטה עם גבינה או אגוזים ועוד.. אמי בכל פורים הייתה אופה לפחות עשרה סוגים של עוגות ומחלקת לכל השכנים והחברים (גם יהודים וגם נוצרים). אצלנו ביישוב לא היו מוכרים לחם בחנויות המכולת. אז כל אחד לפי גודל המשפחה היה אופה לחם פעם בשבוע. אנחנו היינו עושים כל שבוע כעשרה קילו לחם. היינו מכינים את הבצק בלילה שלפני ובבוקר לוקחים למאפייה הציבורית ואופים שלושה לחמים עגולים ענקיים.

גיל ההתבגרות שלי ברומניה

אני לא חגגתי בת מצווה. באזור בו אני גדלתי בחו"ל לא חגגו בת מצווה לבנות. אבל למדנו בחדר בנים ובנות ביחד, בישוב שלנו היו בסך הכל כעשרים ילדים יהודים בין הגילאים 8-16. כולם היו מתאספים באותו חדר בבית הכנסת ולומדים לקרוא עברית ולהתפלל.

גיל ההתבגרות עבר עלי כמו גיל של כל ילדי העולם של שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 למדו בבית הספר, שיעורים, מפגשים עם חברים, חוגים בבית הספר שבהם למדנו לרקוד ולהציג הצגות. היינו שומעים מוזיקה ברדיו ולמשפחתנו היה פטיפון.

בילדותי

העלייה שלי מרומניה

הוריי היו ניצולי שואה ורצו לעלות לארץ מיד עם שחרורם, אבל לא התאפשר להם מכיוון שהשלטונות ברומניה נתנו כל שנה לעזוב את רומניה רק ליהודים בודדים, כך שעד אוקטובר בשנת 1964 חיינו בציפייה יום יומית מתי נוכל לעזוב ולהגיע לישראל.

בתחילת אוקטובר בשנת 1964 קיבלנו את האישורים הדרושים לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל. הנסיעה הייתה בעזרת הסוכנות היהודית והיא ארכה כשבועיים ברכבת ממקום מגורינו עד בוקרשט – כמעט יום שלם. מבוקרשט לווינה טסנו במטוס ושם התאכסנו במחנה נטוש, לנו שם שלושה ימים כשאנו ישנים בחדר כשלושים איש. מווינה נסענו ברכבת לנאפולי שבאיטליה. בנאפולי התאכסנו במשך עשרה ימים במלון בציפייה להמשיך את הנסיעה. לאחר עשרה ימים נסענו באוטובוס יום שלם לברינסי שבאיטליה, שם עלינו על אונייה וסוף סוף – אחרי ארבעה ימים של הפלגה – הגענו לנמל חיפה שבישראל בתאריך 23.10.1964.

אנשי הסוכנות לא התנהגו אלינו יפה. קודם כל שינו את שם משפחתנו העברי היפה מ"שי" ל"שעיה", מפני שכך קראו את מה שהיה כתוב בהונגרית. הגענו לישראל בבוקר יום שישי. לאחר כמה שעות אנשי הסוכנות חילקו את האנשים לכל מיני ערים, אבא שלי ביקש שישלחו אותנו לאשדוד או אשקלון (היו לנו שם קרובי משפחה). אנשי הסוכנות שיבצו אותנו לירוחם ואמרו לאבא שלי שזה חצי שעה מתל אביב. העלו אותו (רק את המשפחה שלנו) על מונית והתחלנו לנסוע לכיוון ירוחם. נסענו המון זמן ולפני שהגענו התחלנו לפחד שזה יום שישי בערב ולא נוכל להגיע לשום מקום אחר, מכיוון שחשבנו שבישראל מיום שישי עד מוצאי שבת הכל נסגר. ראינו פתאום שהגענו לשום מקום. אבא שאל את נהג המונית אם הוא מוכן לקחת אותנו לתל אביב תמורת מעט כסף, דמי הכסף שקיבל באונייה. הנהג הסכים. הייתה לנו את הכתובת של אחות של אימא שלי בתל אביב. הגענו אליהם בלי שום הודעה מראש ביום שישי בערב מאוחר מאוד. הם קיבלו אותנו יפה מאוד, גרנו אצלם שבועיים ולאחר מכן שכרנו דירה מרוהטת לידם, שם גרנו בתחילת דרכנו.

כשהגענו לארץ

מכיוון שלהוריי היו מקצועות שהיה דרוש להם שפה – אבא חייט, אימא תופרת – וגרנו בתל אביב ששם הייתה דרישה למקצועות האלה, המשיכו הוריי לעבוד במקצועות בהם עסקו בחו"ל (ברומניה). הוריי לא הלכו ללמוד עברית כיוון שהתחילו לעבוד לפרנסת המשפחה. אני ואחותי הלכנו להמשיך ללמוד בבית ספר דתי, אולפנה בכפר פינס. שם למדנו שנה עברית והשלמות במקצועות שלא למדנו בחו"ל, כמו תנ"ך. בבית הספר למדו כ-300 בנות, ביניהן כיתה אחד שבה אנחנו למדנו, כיתת אולפן שהיו בה עשרים בנות מכל העולם.

אירוע מיוחד הזכור לי מהשנה הראשונה בארץ, הוא שלאחר כשבועיים ממועד העלייה שלנו לארץ נסענו להתארח אצל אחות של אימא בצפון, במושב שדה אליעזר. בלילה הראשון שהיינו שם היה פיגוע מחבלים בקיבוץ דפנה. בבוקר כשהתעוררנו כל הכפר היה מלא צבא, חיילים, טנקים, משאיות ועוד. מאוד נבהלנו כי לא היה ידוע לנו שעדיין קורים דברים כאלה בארץ. אירוע מיוחד נוסף שזכור לי מבית הספר שבו למדנו, הוא כשהאולפן יצא עם כל 300 הבנות לטיול באילת טיול בהרים. באיזשהו שלב איבדנו את דרכנו ויכול להיות שעברנו את הגבול. בשלב מסיום החשיך והמצב נהיה לא טוב. בנות בכו וחלק הרגישו מאוד לא טוב, כי לא היה אוכל. איכשהו הודיעו לצבא על המצב. בשעה שתיים לפנות בוקר הצבא הגיע עם משאיות והביא אותנו לאכסניה ששם היינו אמורות ללון. למחרת המשכנו בטיול ונהנו מאוד.

אחותי ואני

הזוית האישית

סבתא אוליז: נהניתי מאוד לספר לשחר על כל החיים שלי, בעלייה וכשהגעתי לארץ, וגם היו לנו כמה שעות ביחד.

שחר: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי מהילדות ועל העלייה שלה לארץ, ועד כמה שונה הילדות שלי משל סבתא.