מאגר סיפורי מורשת

 

שמי הלדה כהן ואני נולדתי בעיראק בעיר בגדד בשנת 1950 ועליתי עם משפחתי לארץ ישראל בשנת 1951.  משפחתי עלתה לארץ בגלל ציונות וגם בגלל שבאותה תקופה הייתה אנטישמיות והטרדות כלפי הקהילה היהודית בעיראק. שם משפחתי המקורי היינו אליאס.

גדלתי בבית חם, אוהב ותומך. לא היו לנו אמצעים כלכליים רבים, אך במעט שהיה גדלנו בסביבה מבינה ותומכת. החיים בבית היו די קשים למחייה. אבי היה המפרנס היחידי בבית. אחי הבכור נולד בעיראק ועלה איתי ועם משפחתי לארץ ואילו בישראל נולדו לי שלוש אחיות נוספות. 

גדלתי והתחנכתי בבית ספר "גאולים" בבת ים. בית הספר היה ממוקם ליד הבית בו גדלתי ונחשב בזמנו לאחד הטובים בעיר ולא פעם קיבל פרסים על הצטיינותו. תקופת לימודי בבית ספר זה זכורה לי כתקופה יפה מאוד ועד היום חברותי הטובות ביותר הן חברות שהכרתי בבית ספר זה וגדלתי איתן. זוכרת אני במיוחד את סופי השבוע השבתות, החגים והמטעמים המיוחדים שאמי הכינה . לכל חג היה המאכל המיוחד לו כמנהג יהודי עיראק. בילדותי. הייתי חניכה ב"צופים" ושם היינו נוהגים לעשות פעולות, סיורים וטיולים. עד היום משפחתי נוהגת להתכנס בכל חג לארוחות משפחתיות של ביחד ואף גם בשבתות. בתקופת ילדותי לא היה נהוג לצאת לטיולים משפחתיים, מאחר ובאותה עת לא היה רכב משפחתי . 

 

בשבתות בדרך כלל נהגנו ללכת לחוף הים מאחר וגרנו קרוב לחוף הים. לבית הכנסת נהגנו ללכת בעיקר בחגים. בתקופה זו הבית היה מתמלא באנשים ובחברים שהיו בדרכם לבית הכנסת וזאת משום שגרנו בסמוך לבית הכנסת. אווירת בית הכנסת הייתה בביתנו בכל עת. שמענו מביתנו את התפילות שהתרחשו בבית הכנסת בכל עת. מאוד אהבתי את תקופת החגים, את האווירה המשפחתית ואת ההתכנסויות המשפחתיות. האירוע העיקרי שהשפיע מאוד על ילדותי היה מלחמת ששת הימים, מאחר ואחי היחידי והבכור שירת באותה העת בצה"ל. כל המשפחה היינו מרותקים יחד עם כל עם ישראל למלקט הרדיו כדי לשמוע חדשות ופיסות מידע. עד לתקופה זו לא התעניינתי בחדשות כלל ואף לא שמעתי חדשות. אולם לאחר מלחמה זו התחלתי להתעניין בנעשה הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה כלכלית בארץ ובעולם. עלי לציין שעד היום אני נוהגת להאזין באדיקות לחדשות ולתכניות אקטואליות. 

גם לאחר נישואי המשכתי לגור בבת ים בשכונה בה גדלתי. כיום יש לי חברות מתקופת ילדותי כבר למעלה משישים שנה. חברות כזו לא מוצאים בכל היום. גם כיום למרות שכולנו נשואות, בעלות משפחה ילדים ונכדים אנו מוצאות זמן להיפגש אחת לכמה חודשים ולשתף בנעשה ואף להעלות זיכרונות מהעבר. אנחנו מספרות סיפורים ומדברות בגעגועים רבים לתקופה ההיא ומדברות בשפה שלנו שאף אחד לא יבין אותה. גדלתי בבית פתוח וחם שבן כל חברותי הרגישו בנוח כאילו היה הבית שלהם. עד היום אני מיישמת את אשר גדלתי וגם ביתי הנו חם פתוח ואוהב לכל אדם.

קהילת יהודי עיראק מנתה כ 135,000 אנשים. בני משפחתי חיו בבגדד עד לשנת 1951.הם היו  יהודים עשירים וניהלו עסקים וחנויות. אבי היה צורף במקצועו והייתה לו חנות לתכשיטי זהב גדולה מאוד שנוהלה ע"י כמה מבני המשפחה. היהודים בעיראק חיו חיי שפע טובים עד שהמוסלמים החלו להתפרע ולהציק ליהודים בכל צורה. המתח הגיע לשיאו ב-"פרהוד". מאות יהודים נהרגו ונפצעו ורכושם נבזזו. בשנת 1948 הגדיר הפרלמנט העיראקי את הציונות כמו את הקומוניזם כפשע פלילי והעונש עליו היה מאסר ואף עונש מוות. בעקבות כך נעצרו מאות יהודים שהיה להם קשר מכתבים עם משפחותיהם בא"י. רבים מהם נעצרו למשך שנים רבות. החופש של היהודים היה מוגבל ולכן רבים מהסוחרים סגרו את עסקיהם ולא הייתה להם פרנסה. על היהודים העשירים הוטלו קנסות כבדים ומאות יהודים שעבדו במשרדי הממשלה פוטרו מעבודתם. 

לסיכום, בשנת 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לעזוב את ארצם בתנאי שיעשו זאת תוך שנה אחת בלבד ויוותרו על נתינותם ורכושם. כ- 120,000 יהודים הוטסו לא"י ע"י הסוכנות במבצע "עזרא ונחמיה". בתקופה זו נותרו בעיראק כ- 5,000 יהודים בלבד שהיו עשירי הקהילה היהודית. הגבלות החוק משנת 1954 וכן התעללות והאשמות בריגול היו מאז מנת חלקם של יהודי עיראק. בשנת 1969 נתלו 11 יהודים באשמת ריגול. אחרים נחטפו, נעלמו או נרצחו. רוב היהודים נמלטו מעיראק באמצע שנות השבעים. ולאחר קום הקמת מדינת ישראל עלו לארץ. היהודים שנשארו בעיראק סבלו במהלך השנים מרדיפות קשות ותשעה מהם אף נדונו למוות והוצאו להורג באשמת ריגול למדינת ישראל. 

 

בשנת 1948 התחילה העלייה מעיראק דרך סוריה ומעבר הירדן. לאחר הקמת מדינת ישראל היהודים מעיראק ברחו משם דרך גבול איראן ורוכזו במחנה עולים שהוקם באזור. מסתיו 1949 גדל מספר הבורחים לאיראן והפעילים הציוניים היו מוכנים להסתכן ולעבור את הגבול בכל מחיר וכך סללו את נתיבי הבריחה. בשנת 1950 חוקק הפרלמנט העיראקי את חוק "הוויתור על הנתינות" חוק זה קבע שכל יהודי הרוצה לצאת מעיראק חייב לוותר על נתינותו העיראקית. הורי ואני וויתרנו על נתינותנו ועלינו לארץ ישראל דרך איראן ומשם במטוס שהטיס אותנו ארצה. 

 

כך נקראו הפרעות שנערכו ביהודי בגדאד בשנת 1941. פרעות אלו חוללו זעזוע עמוק ביהודי עיראק והכו בהלם את כל השכבות החברתיות. במהלך הפרעות נרצחו מאות יהודים בניהם נשים, ילדים וטף. בוצעו מעשי אונס ואף חיללו בתי כנסת וספרי תורה. בזזו גנבו ושדדו רכוש יהודי רב. האירועים הנ"ל ערערו את האמונה שניתן לקיים חיים נורמליים בארץ זרה ושבר זה פגש את כל יהודי עיראק והתברר שהיהודים אינם מוגנים יותר וכולם נתונים לפגיעה באותה מידה. גם אותם משפחות שלא נפגעו בפרעות הרגישו את החרדה והפחד שלאחר הפרעות וחששו לקראתן של פרעות חדשות נוספות. ייתכן שהבינו שהשתלבותם בחברה העיראקית ותרומתם לחברה בעיקר מבחינה כלכלית אינה מעניקה להם בטחון פיזי ואולי אשליה שהם חלק מהחברה. היחס ליהודים לאחר הפרעות חזר לקדמותו באופן יחסי וזאת בגלל תרומתם של הבריטים לדבר.

בזמן הפרעות בני הנוער הקימו מחתרות שונות ונפגשו בסתר (נערים בני שתיים עשרה ומעלה). הם העבירו כלי נשק והחביאו כלי נשק ללא ידיעת הוריהם. מטרתן של מחתרות אלו הייתה לשכנע יהודים עיראקים לעלות לפלסטין ובמקביל להילחם ולהגן על הקהילה העיראקית בבגדאד. בני הנוער היו נאספים באישון הלילה ובסתר וכך נאספו קבוצות של יהודים במטרה לברוח מעיראק ולעלות ארצה. הם נסעו במשאיות ישנות ורעועות וללא תנאים מספקים בדרך לגבול הדרומי. לא פעם משאיות התהפכו בלב המדבר וחברי מחתרת היו נהרגים בדרך. חלק מבני הנוער שנתפסו אף נשפטו ונכנסו לכלא. על אף כל המשברים, הרדיפות והמעצרים תנועות המחתרת לא חדלו לפעול ואף להפך. לאחר כל משבר הם היו מחוזקים ומחושלים אף יותר. התנועות הנהיגו משטר מחתרתי חמור לקבלת "חבר". רק לאחר בירור יסודי התקבלו חברים לתנועה. נתנו כינויים עבריים לחברים ולתנועות. נבנו סליקים בבתים לשמירת החומרים הסודיים. הקשר עם פלסטין היה באמצעות מכתבים ואף אלחוטי. המדריכים קבלו הכשרה בסמינרים מקומיים.

עלייתם של יהודי עיראק לארץ ישראל היה כמוצא ופתרון אחרון לקשיים ולבעיות שהיו קיימות דאז. אחיה של אמי עלו לארץ ישראל כל אחד ואחד בנפרד מאחר והם היו שייכים לתנועות שונות. הורי הגיעו לא"י בשנת 1951 שוכנו במעברה באור יהודה "סקייה" וחיו באוהלים. בתקופה ההיא הגענו לא"י בעונה גשומה וחורפית במיוחד. כל השטח היו בוצי והמים חדרו לאוהלים וגרמו לנזקים קשים לרכוש ולציוד. אלו היו ימים קשים במיוחד.

ההרגשה הייתה רעה מאוד, אבל הסתדרנו על אף הקשיים הרבים. חיינו במעברה לתקופה של שנתיים, בישלנו לעצמו את האוכל מהמעט שקבלנו. קצת שעועית קצת חומוס והכל על פתיליה. במעברה היה נורא מאוד. אפילו כדי ללכת לשירותים היינו צריכים ללכת מרחק רב ועוד להמתין בתור…מאוחר יותר עברנו לגור בצריף. הוא היה מחולק לשני חדרים ומטבחון קטן. מסביב לצריף גידלנו ירקות ואף לפעמים תרנגולות בלול קטן. כולם ישנו בצריף אחד קטן ומהמזרנים העשויים מקש התגרדנו רבות וסבלנו מעקיצות. בכל יום הוצאנו את המזרנים בכדי לרסס אותם וזה היה מאוד קשה ואף בלתי נסבל. בשנת 1957 יצאנו ממעברת אור יהודה וקנינו בית בעיר בת ים. עלי לציין שמשפחתה המורחבת של אמי עלתה לפלסטין אולם כל משפחה עלתה בנפרד ולא כולם שוכנו במעברה אחת. הצעירים שבמשפחתי שוכנו בקיבוצים על מנת לבנות וליישב את הארץ. באותה העת לא הייתה תקשורת כלל בין המשפחות, כך שהקשר נותק זמנית ורק לאחר מספר שנים הקשר חודש בין המשפחות. 

בתקופה שבה גרנו בעיר בת ים הונהג ע"י רה"מ דאז דוד בן גוריון משטר צנע לפיו חולקו מוצרי מזון בסיסיים בכמות מוגבלת לכל תושב. מנות המזון היו קצובות ומצומצמות ולא מספיקות ואף לא תמיד בריאות ומזינות.

כל ראש משפחה קיבל פנקס תלושי מזון ובאמצעותם הם יכלו לקבל בחנויות מוצרי מזון בסיסיים בהקצבה ובמחירים מיוחדים. כמו כן היו משפחות מבוססות שלא הסתפקו בהקצבה זו ורכשו בכספם מוצרי מזון בסיסיים במחירים מופרזים במיוחד ולכך קראו "שוק שחור". שוק זה פגע קשות במדיניות הצנע שמטרתה העיקרית הייתה לספק מזון בסיסי לכל אוכלוסיית המדינה ושלא יהיה רעב בארץ. משטר זה השיג את מטרתו במיוחד בשנים הראשונות לקום המדינה. אני זוכרת ימים בהם עמדתי בתור כמו כולם כדי לקבל מזון באמצעות התלושים. מאחר ואבי היה המפרנס היחיד בבית המצב הכלכלי בבית לא היה טוב היה חוסר במזון בבית ואכלנו ארוחות קטנות ולא מזינות במיוחד. 

 

 

תשע"ו 2016